הכיבוש

​

בספטמבר 1939 הגרמנים הנאצים כבשו את פיוטרקוב, ומיד עם כניסתם פשטו ובזזו מכל הבא ליד, כולל את החנויות והמפעלים של הסבים. סופר לי על ידי בני משפחה שונים, בעיקר על ידי אמי ודודתי מניה, כי ברחובות נשמעו באותה עת התפוצצויות וצופרים, פצועים הובלו לבית הכנסת הגדול, חיילים גרמנים ירו לכל עבר והוטל עוצר. ילדים לא הורשו לצאת לרחוב.

עם הפלישה גויס אבי מחדש לצבא הפולני. מאז ובכל שנות המלחמה עד שנת 1947, שנת עלייתי לארץ ישראל עם אמי, לא ראיתי את אבי. במהלך המלחמה נודע לנו שאבי נפל בשבי הצבא הרוסי שפלש לפולין ממזרח. כך נעלם אבי מחיי למשך שנות ילדותי ונותרתי עם אמי ומשפחתנו בפיוטרקוב, ולאחר מכן לבדנו במחנות הריכוז.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

​

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

​

סופר לי על ידי בני משפחתי כי ב-8 באוקטובר 1939 הפכו הנאצים את פיוטרקוב לגטו הראשון בפולין הכבושה, כשהחזית המזרחית נמצאת מאות קילומטרים מהעיר ומשפיעה על חיינו. תושבי העיר, שבמשך דורות ומאות שנים התגאו בעיר והיו חלק מחייה הדינמיים, הפכו להיות אסיריה. תנאי החיים בגטו היו קשים. פשטו רעב, עוני ומגפות. אך לאמיתו של דבר כילד בן שנתיים לא הייתי מודע לכך באותה עת. ביולי 1941, בהיותי בן ארבע, בשל תנאי החיים הקשים, הרעב והמחלות בגטו, סבתי הנדל גומולינסקי, נפטרה בגיל 52 מטיפוס. אני זוכר אותה כאישה מרשימה ובעלת אישיות בפני עצמה. מותה הכאיב לכולם.

בני משפחת ברם זכו לבונוסים ולהערכה של הקצינים הגרמנים בשל היותם חייטי עלית. הם הועסקו על ידי הגרמנים בתפירת חליפות ומעילים לקצינים גרמנים ולנשותיהם. שירותים אלו הוכרו כ"נחוצים למאמץ המלחמתי" והיקנו לנו חסינות מפני שילוח לחזית ומפני חיסולים, כרטיסי עבודה, שסייעו בהישרדות בחיי היום יום. באותה עת כל בני העיר וגם בני ערים אחרות רוכזו וצומצמו למגורים בשטחים קטנים בבתים פרטיים שהוחרמו לצורך אכלוס הכלל, אך לאמי ולי הותר לגור בבית סבא, עם שאר בני המשפחה.

 

ויליאם

​

את ביתנו פקדו לעיתים קצינים גרמנים ואמי בישלה להם תבשילים מיוחדים. במיוחד זכור לי קצין אס.אס בשם ויליאם, שהיה ידוע לשמצה בגטו באכזריותו. הוא נהג להגיע לביתנו לאכול את המאכלים והמעדנים שאמי הכינה במיוחד עבורו, כמו לחמניות בצל, וליקר ביצים. את אותן לחמניות בצל וליקר ביצים, המשיכה אמי להכין בארוחות שבת וחג. הקצין לווה תמיד בכלב אימתני ומפחיד ביותר, שהיה ידוע ברצחנותו. הכלב היה גדול ממני והטיל עלי אימתו, כשרדף אחרי בבית הייתי מתחבא מתחת למזנון, שהיה תחת גרם המדרגות. הכלב היה מגיע למקום המחבוא, תוחב את אפו ומרחרח אותי ונוהם, לצהלתו של הקצין הנאצי שנהנה מהסצנה. בזכות אותם מאכלים זכינו לפריבילגיות מצד הקצין, ופעמים רבות בהצלת חיינו.

 

 

הבריחה מהאקציות

לסבא דוד ולדודי אבק היו קשרים עם משפחה פולנית בצד הארי, שבני משפחתם עבדו אצלנו בעבר. את שמותיהם איני זוכר. לפני כל אקציה, שהפכה באוקטובר 1942 לשגרה, הבריחו סבא ואבק את אמי ואותי מחוץ לגטו בתוך קבוצות עבודה שעבדו מחוץ לגטו אל המשפחה הפולנית. שילמנו למשפחה סכומי כסף גבוהים ורבים עבור עזרתם לנו. גם הגרמנים שהיו אחראים על קבוצות עבודה אלה קיבלו שוחד. סבא ואבק עשו זאת למרות שהיו לנו כרטיסי עבודה משום שידעו שאם אימא תראה את שילוחי בני המשפחה, שלא ניתן היה להסתיר, היא תבחר להצטרף אליהם.

בחשיכה, לפני עלות השחר, אימא, דודתי מניה, נשים נוספות ואני התארגנו לצאת. הנשים לבשו בגדי גברים בצבע חום וחבשו כובעי גברים, שכיסו את פניהן על מנת שלא תזוהינה. אותי, ילד קטן בן חמש, הכניסו לשק, שהכינו בו מבעוד מועד חור קטן כפתח נשימה. אמרו לי להיות בשקט מוחלט ולא לנוע. אותי בתוך השק סחב על גבו דודי יוסק, אח של אמי, עד לבית המשפחה הפולנית שהחביאה אותנו. במשך היום שהינו במרתף שאליו ירדו מדלת עץ, שהייתה ממוקמת בתוך המטבח, כמחסן אוכל תת קרקעי. אינני זוכר בדיוק איך עבר הזמן ומה עשיתי בו, אלא רק שידעתי שעלי להיות בשקט. רק עם רדת הלילה אפשרו לנו לצאת לחצר הבית המבודד, שהיה מוקף בשדות. אני זוכר עד כמה נפעמתי מהמרחב שהתגלה לפני: שמים בהירים, זוהרים בכוכבים. אני זוכר שאז אמרתי לאמי שתכין לי צרור לדרך כי אני רוצה לצאת למרחבי העולם הגדול. את ההשראה קיבלתי כנראה מסיפור ילדים שסיפרו לי על ילד שנודד בעולם. רציתי להיות חופשי כמוהו.

בתום האקציה החזירו אותנו לגטו באותה דרך ועל ידי אותם אנשים. זכור לי שכאשר הגענו הביתה והוציאו אותי מהשק, הייתי המום, מבולבל ומסונוור מהאור, ואז שמעתי מחיאות כפיים של בני המשפחה, סבא, אימא, דודתי מניה, שני האחים של אימא, רבקה (רגינה), האחות הצעירה, ואחרים ששמחו לראות שניצלתי ושבתי בשלום.

לפני האקציה האחרונה דודי הבריח שוב את אמי ואותי מהגטו. כשחזרנו גילינו כי הסבא גומולינסקי, בנייאק, האח של אמי בן ה-19, ורגינה, האחות של אמי בת ה-17, יחד עם רב העיר (הרב לאו) נשלחו לטרבלינקה אל מותם.

אנשים נוספים ניצלו בזכות משפחתי. כאלה שקיבלו מאתנו את כרטיסי העבודה של בני המשפחה שהיו במחבוא, וכך ניצלו מהאקציות. על פי מה שסיפר לי אברהם יחיאלי (קורננז), בזכות סבא גומולינסקי, אמו ואחותו הוצאו ברגע האחרון מבית כנסת הגדול וכך ניצלו. על פי עדות אמי אבק הציל את עמירם גפן (ויינברג) כשהוציאו בתוך כנף מעילו מתוך בית הכנסת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

מותו של אבק

​

בפרוץ מרד גטו ורשה ב-19 באפריל 1943 אבק נסע לבקר את אשתו אנג'ה לבית ליסטנובסקה מפיוטרקוב ובנו דאנק (שכיום גר בניו יורק) שהסתתרו בצד הארי של וורשה. הקצין הגרמני ויליאם, שהוזכר קודם עם כלבו, ליווה אותו לוורשה ונתן לו חסות.

עם חזרתו של אבק לפיוטרקוב הוא נעצר מיד ונאסר על ידי הגסטפו. עמו נאסרו יחזקאל סטביצקי, בעלה של מניה, אחות אבי, ועוד שמונה גברים, וביניהם גם שוורץ, שהיה חבר טוב של אבי. מכאן הייתה השתלשלות בלתי מובנת שסיבותיה אינן ידועות. בני המשפחה סיפרו שהגרמנים הביאו שופט מברלין לשפוט את הקבוצה, לא ברור למה, ניסו לפדות אותם ולשחד את הקצינים הגרמנים בכמות גדולה של זהב, אבל ללא הועיל. המהלך התפתח תחת שליטת המפקדה בברלין, כל הכסף והזהב של סבי לא עזרו להצילם.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

קודם לכן לא שפטו בדרך זו יהודים בגטו, ופשוט הרגו אותם בלא סיבה או משפט. סבי ניסה, כי נאמר לו על ידי הגרמנים שהיו רוצים לקבל את הזהב, אלא שכבר אין ביכולתם ובסמכותם להשפיע. תחנוני סבי לא נענו והקבוצה הוצאה להורג על ידי הנאצים, נסיבות המשפט ומקום קבורתם לא נודעו עד היום. על פי המצבה בבית הקברות בפיוטרקוב ההוצאה להורג התרחשה ביום רביעי, א' דחול המועד פסח, ט"ז ניסן, התש"ג, 21 באפריל 1943. קיימת גרסה, ככל הנראה מוטעית, שאבק הוצא להורג באקציית פורים ב-21 במרץ 1943 (מתוך: משה פישל בן יהודה, פיוטרקוב פריצת המלחמה, הדים 35, עמודים 18–19).

 

חיסול הגטו

 

בכל יום צמצמו את ממדי הגטו. משפחתי הבינה כי צריך להתכונן לחיסול הגטו. סבא הביא הביתה צורף שהתיך למטילים קטנים כמויות גדולות של זהב, ואותם חילק בין בני המשפחה בתקווה שיעזרו להצלתם. בסוף יולי 1943 פיוטרקוב הוכרזה "כיודנריין".

חלק מהיהודים הועברו לעבוד כעובדים חיוניים במפעלי הנגרות של "דיטריך אונד פישר" שליד הנהר בוגאי. גם אמי ואני הועסקנו שם לפרק זמן. אינני יודע מדוע הובאתי לשם, אך אני זוכר שהייתי בתוך קבוצת ילדים. עסקנו בקילוף קליפות עץ שהורטבו בתוך בור. הורדנו לבור שהיו בו בולי עץ רבים שהושרו במים רותחים. לכל אחד מאתנו ניתן גרזן, שאתו קילפנו את קליפות בולי העץ. בסוף היום חזרתי רצוץ ופצוע וידי זבות דם.

בכל התקופה שהייתה מהאקציות עד הפינוי ב-1944 עדיין גרנו בבית הסבא ברחוב רבנסקה.

 

הפינוי

 

בנובמבר 1944 הנאצים הודיעו כי כל היהודים חייבים להתייצב באומשלגפלאץ. נאמר לנו כי הגברים ישולחו למחנות עבודה בגרמניה, ולגבי הנשים והילדים לא נאמר דבר. כך, ב-24 בחודש התייצבו שארית יהודי פיוטרקוב, כולל בני משפחתי ואנוכי, באומשלגפלאץ. כל אחד מאתנו היה מוכן להמשך הבלתי נודע, והחזיק בצרור קטן שהיה כל עולמו. משם הלכנו ברגל לתחנת רכבות המשא של פיוטרקוב.

תוך כדי הליכה, אידק, אחיה של אמי, שאל אותה איפה מגפיה. היא אמרה שנצטוותה להשאירם בערימת הנעליים. אידק כעס עליה ואמר כי בעקבי אותם מגפיים הוחבאו חתיכות זהב מותכות, שאמורות לסייע לה בעתיד הלא נודע. כך נאלצנו לחזור ולנסות למצוא את המגפיים בערימות הענקיות של עשרות אלפי נעליים. אני הייתי משועשע מהנבירה ומהחיפוש הממושכים וזרקתי בתענוג נעליים לגובה, אל פסגת הערימה. לפתע נמצאו המגפיים. אמי זיהתה אותם ולקחה אותם מהערימה, ובמקומם השאירה את נעליה. המגפיים ומה שהיה טמון בהם הצילו אותנו פעמים רבות בהמשך ממוות ומרעב.

נאלצנו לשוב לתחנת הרכבת, כשאני השתרכתי מאחור. בכניסה לרכבת היה גרם מדרגות שבראשו עמד שער, שממנו נכנסים לחצר גדולה המסתיימת ברציף. שם עמדו בשורה חיילים אוקראיניים, שהרשימו אותי מאוד במדיהם בצבע חום צהבהב ובכובע דמוי סירה. גם חיילים גרמנים עמדו שם בשורות סדורות במדים בצבע אפור כסוף ובכובעי מצחייה. אמי ודודי התקדמו לעבר הקרונות ואילו אני עצרתי מאחור להתבונן בחיילים. אחד החיילים האוקראינים התקדם לעברי, הביט בי ואני החזרתי לו מבט. כשהגיע אלי דחף אותי בשתי ידיו בכוח לכיוון קרון הרכבת.

ברציף עמדו שתי רכבות משא של בקר. לפי השמועה רכבת אחת הייתה מיועדת לגברים שיישלחו למחנות עבודה, ברכבת זו היו סבי ברם ודודי אידק. דודי יוסק הצליח לברוח קודם לכן מחצר הרכבת עם חבר. ברכבת הגברים היו גם לולק, בנו של הרב לאו, שהיה אז בן גילי, עם אחיו נפתלי, המבוגר ממנו, ששמר עליו כאב.

בקרון הרכבת השני שיועד לנשים, הייתי עם אמי ועם אמו של נפתלי לאו, שהייתה שכנה וחברה קרובה של אמי. כשהוכנסנו לקרון הגיע שליח מרכבת הגברים ואמר לאמי כי נשלח לקחת אותי לקרון הגברים, כי שם יש לי סיכוי רב יותר לשרוד. אמי סירבה ואמרה שהיא לוקחת אותי אתה ומה שיהיה גורלה יהיה גם גורלי, וסירבה למסור או לוותר עלי.

 

המסע

 

קרונות בקר יצאו למסע. ישבנו על רצפת הקרון דחוקים וצפופים מבלי יכולת לזוז. המסע התארך והתמשך בלי סוף, כבר לא הייתה תחושת זמן. הצפיפות והמחנק העיקו. אמי ואני ישבנו שעונים לקיר הקרון. מעל מקום ישיבתנו היה חלון קטן מסורג בתיל ברזל דוקרני. טיפסתי ועמדתי על כתפיה לשאוף מעט אוויר. התבוננתי בנופים החולפים בחוץ ופתאום ראיתי טירה מדהימה ביופייה ומראות נוספים שלא הכרתי. מידי פעם הרכבת האטה בצמתים ופינתה מקום לרכבות חיילים או תחמושת. באחד הצמתים כשהרכבת האטה, ראיתי שלושה חיילים עומדים נשענים על מחסום. החיילים היו במדים אך ללא כובעים, שלושתם פצועים, אחד ידו נתונה בסד ברזל, השני נשען קדימה על קביים והשלישי פצוע וחבוש בפניו ומחזיק כלב קשור ברצועה מחוברת לידו. מבטינו נפגשו למשך זמן שנראה לי ארוך. אני זוכר עד היום את מבטיהם שלא היה בהם צער או רחמים, אלא קור כמו לא ידעו מה צפוי לנו.

 

רוונסבריק

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לאחר מסע אין סופי, מיוסר, ארוך ומייגע הגענו לרוונסבריק. זה היה מחנה נשים. הורדנו ישר על המסילות. שומרות המחנה כבר עמדו במקום מוכנות להגעתנו. הן הורו לנו להשאיר את כל הצרורות במקום, הפנו אותנו למקלחות ואמרו לנו שבמקלחות נקבל בגדים.

אמי הצליחה להסתיר צרור זהב ולבלוע כמה מטבעות וגושי זהב. הזהב שימש להצלתנו. אך כילד לא יכולתי לקבל את מראה בליעת המטבעות ופליטתן ומחיתי בפניה על כך. בהגיענו למחנה אמי נתנה בחשאי מטבע לאחת השומרות המלוות אותנו ובתמורה השומרת סידרה לנו תא פרטי עם מקלחת וסבון מיוחד, שונה מזה שקיבלו כל השאר. לא השתמשנו בו כי סופר לנו שהוא עשוי משומן אדם.

אחרי המקלחות הובלו הנשים בשיירה ארוכה ובסרט נע לגלח את שערות ראשיהן, שנאספו לערמות ענק. לאמי הייתה רעמת שיער אדומה יפה, שעבורי סימלה יופי, נשיות ואסתטיקה. לא יכולתי לקבל את השפלתה של אמי בגילוח הנוראי הזה. תורה של אמי הגיע וכל הפאר הנשי ושארית מזכרות העבר אבד שם. אני זוכר שפרצתי בבכי מר והטחתי בה בזעם "שאפילו לא התנגדה", שישבה אפאתית, בלא תגובה, פסיבית כמו "דופה". אז לא הבנתי שבאותה עת, כשהמוות נמצא במקום, לשיער כבר לא הייתה משמעות. אמי ניסתה לנחם אותי ואמרה שאין ברירה ושהשיער יחזור ויצמח. אך קשה היה לנחמני. לאמיתו של דבר מאז אמי לא חזרה לגדל שיער ארוך. כנראה שגם עבורה היה זה רגע קשה במיוחד וכואב.

היה אז חורף קר ומושלג. הובלנו לברק, צריף ארוך, חשוך וקר, ובו שורות של דרגשים מעץ לשכיבה, שלוש קומות גובה, ללא מזרונים. לברי המזל, שאני הייתי אחד מהם, הייתה שמיכה דקיקה, וגם נשארתי בבגדי. טיפסתי אל הדרגש העליון, קפוא מרוב קור ומורעב. התכסיתי והתחבאתי בפינתי ובה פיתחתי מומחיות בפליית כינים שרחשו שם בהמוניהם. כל השנים שלאחר המלחמה אמי נהגה לקנטר אותי בהומור שחור על "מומחיות" זו. דבר אחר שעשיתי הוא לפרק ולהרכיב שוב ושוב שעון כיס מזהב, שאמי קיבלה מאבי כמתנת אירוסין, ואותו הבריחה למחנה. שעון הכיס היה השעשוע היחיד שהעסיק אותי המקום המזוויע. לבסוף קלקלתי אותו.

מדי יום ביומו לפני עלות השחר כשעוד היה חשוך, הוצאנו כולם מהצריף למסדר נוכחות ברחבה שנראתה לי ענקית בגודלה. בחורף קר, מושלג, בחושך, עייפים ורעבים, לבושים בבגדנו הדלים והמסמורטטים, הסתדרנו בשורות למסדר נוכחות ובדיקת כשירות לעבודה. למסדר הופיע קצין גרמני, כבד גוף עם כרס גדולה, מדיו מגוהצים, במגפיים מצוחצחים, שיערו השחור דליל ומשוך לאחור. הוא צעד בין השורות בצעדים כבדים ובידיו היה לוח עץ ועליו דפי שמות ובו רשם נוכחות ופרטים נוספים. הוא היה מלווה בשש נשים במדים מוקפדים ובמגפיים בוהקים. הן עזרו לו בספירה, בשמירת הסדר וברישום. בכל פעם שהייתה בעיה בספירה או אי התאמה בשמות וברישום, הכול התחיל מחדש. כך התמשך המסדר זמן רב. השחר כבר הפציע ואנו היינו מותשים, רעבים וקפואים.

לאחר המסדר, אמי יצאה לעבודה ואותי השאירה בברק. נשארתי חבוי על דרגשי בחושך תמידי. כך בכל יום נשארתי מכונס בעצמי, קפוא ומורעב. מזה רעב, בחלומותיי ובהקיץ, חלמתי על אכילת חתיכת לחם. המים ששתינו היו מי שלג מעורבים בשלג שהפשיר ונקווה בשלוליות בוץ על האדמה המושלגת. לפעמים הילדים קיבלו לארוחה העיקרית מנה קטנה של דייסה מימית דלוחה ופרוסת לפת כתומה מרוחה במרגרינה.

הנשים חולקו לצוותים של שתיים. אמי וחברתה מפיוטרקוב, זושה ויינברג, היו צמד כזה. עבודתן הייתה לחפור ולהוציא מהאדמה הקפואה תפוחי אדמה ולשים אותם בתוך ארגז גדול. הן אחזו יחד בשני צדי הארגז הכבד, התחלקו ונשאו בעבודה המפרכת מעלות השחר עד שעות הערב המאוחרות.

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

אמי הצליחה להמיר חלק מהזהב שהחביאה בטבק, שהיה מבוקש במחנה, ואת הטבק סיפקה לאחת מקבוצת אסירות הולנדיות תמורת מעט מזון שקיבלו מביתן. הזהב הלך ופחת וכך גם המזון שהתקבל תמורתו. באחד הימים אמי לקחה אותי לצריף ההולנדיות שהיה בקצה המחנה ומרוחק מהצריף שלנו. בדרך עברנו דרך רחבה גדולה שבצדה עמד מבנה עם ארובה גדולה וגבוהה שעשן סמיך שחור היתמר ממנה לשמיים. זה היה הקרמטוריום שפעל כל הזמן ושרף יהודים ללא הפסק. ליד אותה משרפה הקימו מבנה דומה. הבנאי שעמד לבדו על הפיגומים ובנה ארובה גבוהה הרשים אותי. ליד המבנה עמד פועל, איש עם שיער שיבה לבן, בחולצה משובצת אדום-כחול. תחת בית שחיו הייתה חבילה שנראתה לי כלחם. שמתי לב לכל הפרטים האלה.

ברחבה מסביב הייתה תנועה של בחורות צעירות שדופות כבנות 20, שהובילו עגלות עמוסות גופות מתים לעבר הקרמטוריום. צעירות עשו זאת, שכן הנשים המבוגרות לא שרדו את תנאי העבודה והמחיה במחנה. בהגיענו לצריף הבחורות ההולנדיות השתוממו לראות ילד חי במחנה. בטוב לבן הן נתנו לי פרוסת לחם ועליה פרוסת גבינה. הייתי מורעב, ומיהרתי להכניס בשקיקה את הפרוסה לפי, אך הריח העז והמוזר של הגבינה הרתיע אותי. וכך למרות הרעב לא הייתי מסוגל לנגוס ולבלוע את הפרוסה, ונתתי לאמי המורעבת את המעדן, שאכלה במהירות בהנאה. אמי אמרה לי שבזכות רגישותי והאיסטניסטיות שלי לאוכל ניצלתי מתחלואים שפקדו ילדים רבים במחנה, שמתו עקב כך.

הימים הלכו ונעשו קשים, אוכלוסיית המחנה הלכה ופחתה, וכך גם מספר הילדים, שמדי פעם שולחו להשמדה. פחדתי שזה עלול לקרות גם לי. בכל בוקר נצמדתי לרגליה של אמי ולא נתתי לה לצאת לעבודה עד שהבטיחה לי שלא תמסור אותי לגרמנים ושתחזור. זה הפך לריטואל קבוע ומפחיד שבו אני בוכה והיא מבטיחה לשוב מהעבודה ולא למוסרני. מחושך עד חושך התחבאתי בפינת דרגשי מאימת איסוף הילדים. היו עוד כמה ילדים כמוני בצריף.

באחד המסדרים, נשמעו קולות מהשמיים ומטוס הופיע. הוא טס נמוך מעל המחנה, וחלף מעל ראשנו והשאיר אחריו שובלי עשן. ראיתי טייס בלונדיני, לראשו כובע טייסים מעור ושפם עיטר את פניו. כמה שניות לאחר מכן הופיע ברעש מחריש אוזניים להק מטוסים גדולים. בדיעבד התגלה שאלה היו מטוסים אמריקאים שטסו להפציץ את ברלין. כולם עמדו במסדר ולא זזו. איני זוכר שהלהק סימן בעבורנו תקווה למשהו.

 

מחנה המוות ברגן בלזן

 

באחד הלילות הועברנו ברכבת להובלת בקר למחנה ברגן בלזן והגענו אליו בחשיכה. בעודי עומד ומתבונן סביבי גיליתי ירח מלא זוהר בכל הדרו, סוג של יופי שלא ראיתי ולא הכרתי קודם. אולם עד מהרה קיבצו והעלו אותנו למשאיות והובלנו ל"טויטאן לאגאר" (מחנה מוות). שם שיכנו אותנו בצריפים. כל אחד תפס לעצמו מקום קטן וצר על רצפה קשה. בין השומרות הגרמניות היו כאלה שתמורת תכשיטי זהב, יהלומים ודברי ערך, שעוד נותרו, סיפקו בתמורה מעט לחם, אך "האוצרות" כבר אזלו.

אמי ואני היינו בצריף עם צועניות וילדיהן. בצד אחד מוקמו היהודים, וממול הצוענים. אנחנו החדשים תפסנו מקום על הרצפה הקשה ועליה ישבנו וגם ישנו. הצועניות איבדו את הרצון לחיות ומתו אחת אחרי השנייה. הרעב, הצמא, מחלות הטיפוס והדיזנטריה קטלו אותן. חסרות תקווה השלימו עם גורלן ופשוט מתו בזו אחר זו באלם, ללא זכר. מישהי הסבירה לי שאצל הצוענים ישנה תופעה, שמי שמחליט למות פשוט מתיישב ומת במקום, וכך היה. ראיתי איך הן מתיישבות ופשוט מתות, הייתי מבוהל מהמוות סביבי וממראות הגסיסה והמוות. מאוחר יותר למדתי שאנה פרנק הייתה גם כן בברגן בלזן באותו בלוק, אך בצריף אחר. נערה צעירה נוספת שלא שרדה את התופת.

התנאים היו קשים מנשוא. איש לא התייחס לבני האדם הנמצאים במקום, חיים או מתים. החיים והמוות היו מעורבים יחדיו בלי גבול, בלי תכלית או טעם, מיותרים ושכוחים. כל מי שחי, חי בקושי בגיהינום הזה עלי אדמות, שהיו בו תוהו וסבל אין סופי. פה לא היו אפילו מסדרים.

לא היו מי שתייה ומי שהיה צמא שתה מהמים הדלוחים והמלוכלכים שנקוו לשלוליות מהשלג שהפשיר והתערבב עם האדמה והלכלוך. במהרה התפשטו מגפות טיפוס ודיזנטריה. אנשים מתו כמו זבובים, הגוויות היו מונחות כפגרים. כולם היו מורעבים, צמאים, חלשים, חסרי אונים, אפאתיים לחיים, חולים וממוטטים. באחד הימים הגרמנים הביאו למחנה מי שתייה. פרצה פניקה וכולם רצו והתנפלו על המים. הייתי צמא, רעב, חולה וחלש מכדי ללכת לקחת מים. אמי הלכה להביא מנת מים גם עבורי. אך במהומה שנוצרה הגרמנים החלו להכות באנשים שהתקבצו סביב המים. אמי חטפה מכות בראשה מאלה של גרמני ודיממה. בכל זאת הצליחה לקבל מנת מים עבורי. כשהביאה לי את המים פרצתי בבכי מר למראה. כל כך נבהלתי. חששתי לחייה ולחיי. נשבעתי בבכי והבטחתי לה כי לעולם לא אבקש ממנה לשתות או לאכול ושלא תסתכן יותר עבורי.

בסופו של דבר גם אמי חלתה בטיפוס ושכבה על הקרקע המלוכלכת קודחת בחום גבוה, כשאני יושב לידה מודאג וחסר אונים. אמרתי לה שאני לא אשתה מהמים שבחוץ כי מהם כולם מתים. התאפקתי למרות הצמא ועמדתי בפיתוי שתיית המים ולכן כנראה לא חליתי בטיפוס כמו הרוב במחנה.

 

השחרור

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בוקר אחד, נפתחה דלת הצריף ובפתח יחד עם האור שפרץ מחוץ לחדר הופיעה אישה ואמרה בקול "זה נגמר"! כולנו הבנו את פירושן של מילים אלה. בשארית הכוחות האנשים השבורים קמו על רגליהם והלכו או זחלו לעבר היציאה מהמחנה, שהייתה ממוקמת בקצה המרוחק של רחבה ענקית. אמי ואני קמנו מהרצפה חלושים ותשושים ויצאנו מהצריף לעבר הרחבה. שם היו מוטלות ערמות של המוני גוויות. היה זה מראה מזוויע. עקפנו אותן והלכנו בתוך ים של גוויות אין סופיות מתחת לרגלינו. רבים מהאנשים שסביבנו נפלו ומתו תוך כדי הליכתם לעבר פתח היציאה מהמחנה. בכוחות אחרונים אמי ואני הצלחנו להגיע ולצאת מהמחנה.

בפתח המחנה עמדו חיילים בריטיים מכוחות הברית. הם כיוונו אותנו לעבר מחנה סמוך נטוש מחייליו הגרמניים. שם קיבלנו חדר וחבילת מזון. עמדנו ליד ברז מים, אמי קילפה תפוחי אדמה ובישלה במי הברז. היינו מזי רעב וקשה היה לי לחכות לתפוח האדמה שיתבשל כראוי, הוצאתי תפוח אדמה מהמים הרותחים ואכלתי אותו בעודו לוהט. הטעם שהתפשט בפי זכור לי כנפלא מכל טעם שחוויתי והוא לא פג ולא מש ממני. עד היום אני אוהב תפוח אדמה שבושל במים כשהוא פשוט וחם. אכלתי אז תפוחי אדמה ללא הרף, כשאמי כל הזמן מקלפת ומבשלת ושנינו אוכלים ואוכלים ולא יכולנו לשבוע, להרגיע ולהשיב רוחנו מהרעב. את המים המבושלים לא נתתי לאמי לשפוך, שתיתי אותם ואמרתי לה שזה כמו מרק, כך אכלנו ואכלנו, איני יודע אם שעות או ימים עד שהרגשתי שובע. אז נגמרה עבורי המלחמה על סיוטיה. מסתבר שאותם תפוחי אדמה מבושלים במים רותחים התאימו לעיכול ועזרו לי להשתקם מהרעב, מהצמא ומהסיוט של פחד המוות. סביבנו היו אנשים שקיבלו חבילות מזון עם מוצרים כמו בשר. וגופם שלא היה מורגל בכך דחה את המזון וגרם למותם.

 

מחנה פליטים ברגן בלזן

 

השהות שלנו במחנה הפליטים הייתה בין 1945 ל-1947. אני הייתי עם חבורת ילדים קטנה ששרדה. חיינו ללא מסגרת, ללא טיפול וללא השגחה. נהגנו ללכת בחבורה לביצה סמוכה למחנה על מנת לנסות ולתפוס חסידות, אך ללא הצלחה כמובן.

פעם ארגנו לחבורת הילדים הקטנה קייטנה במנזר יפיפה בסמוך לעיר והנהר. אני הייתי הקטן שבחבורה וזכיתי ליחס מפנק במיוחד. הנזירות רחצו אותי בגיגית עם מים חמים, שלא כאחרים שהיו גדולים יותר ונשלחו להתרחץ בנהר.

זהו זיכרון ילדות טוב ונעים. כל כך שונה מאותו עולם מתמוטט שחוויתי בו אימה תמידית ממוות צפוי, היעדר שמחה ואהבת משפחה, רעב, מחלות, השפלה, ביזוי, מצוקות, חוסר אונים וחוסר תקווה.

 

ארץ ישראל

 

ב-1947 אבי שלח לנו סרטיפיקטים לעלייה לגאלית לארץ ישראל. מתחנת הרכבת שליד מחנה הפליטים ברגן בלזן נסענו ברכבת נוסעים מגרמניה למרסיי, צרפת. שם עלינו על האנייה "פרובידנס", הפלגנו ועגנו באלכסנדריה שבמצרים. משם הגענו לנמל חיפה שבארץ ישראל. עמירם וינברג, גפן היום, שנשאר יתום מהוריו, נמסר לאחריותה של אמי ששמרה עליו עד הגעתנו לישראל בידי דודתו זושה, חברה קרובה של אמי מילדות, שהייתה גם חברה טובה של סטפה, אמו של עמירם. הוא היה חברי בהפלגה.

אחרי פרידה של שמונה שנים פגשתי בחיפה את אבי, שעליו לא ידענו מאומה מאז שנפרד מאתנו בהיותי בן שנתיים. הקשר עם אבי חודש בדרך נס. בתהפוכות הגורל בוז'ין, חברו הטוב של אבי, הגיע לחופשה במסגרת שירותו הצבאי בצבא אנדרס, שסופח לכוחות הברית האנגלים שבארץ ישראל. משם עבר לחלק הבריטי של חילות הברית בברגן בלזן. הגעתו לגרמניה הייתה מתוך כוונה למצוא בני משפחה. אבי ובוז'ין הבטיחו זה לזה לעזור אחד לשני במשימה זו. כשהתאפשר לבוז'ין קיים את הבטחתו לאבי חיפש ושאל על ניצולים ממשפחת ברם. לשמחתו מצא במחנה את אימא ואותי. הוא סיפר לנו על אבי שנמצא בארץ ישראל, שנקראה פלשתינה באותה עת, ומה שקרה לו במשך כל השנים.

כאמור עם פרוץ מלחמת העולם השנייה אבי גויס אבי לצבא הפולני ונשבה בשבי הרוסי. במסגרת הסכמי בעלות הברית עם רוסיה חיילים פולנים ושבויים הצטרפו לצבא אנדרס להילחם בגרמנים בעיראק ובאירן, משם הועברו לעבר הירדן ומירדן לארץ ישראל במסגרת הצבא הפולני שסייע לבריטים שנלחמו גם באיטליה. לצבא הגיעו שמועות על השמדת יהודים באירופה והחלה עריקת חיילים יהודים מהצבא הפולני והם נשארו בארץ, ואבי ביניהם.

 

דברי סיכום

ביוגרפיה חלקית זאת, כוללת את זיכרונותיי כילד ניצול שואה. אני מקווה שהזיכרונות יתרמו לקידום הנצחת השואה, שהלוואי לעולם לא תתאפשר שוב, למען עולם טוב יותר. ממני נשללה ילדות של תום ושמחה, משחקים, חינוך והשכלה, משפחה אוהבת, הורים, סבים וסבתות, חווינו אימה, חוסר אונים ופחד מוות, נחשפנו לרעב, מחלות, ביזוי, גזל וניצול. המשפחה התמוטטה ועמה כל עולמם, עולמי וביטחוננו. למרות זאת הצליחו בני המשפחה לשמור על צלם אנוש, דאגו כמיטב יכולתם לזולת והתמודדו עם מצוקות שנכפו עליהם. במשך שש שנים מילדותי חייתי בתופת. שרדתי ובחרתי בחיים.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

ילדותי בשואה השאירה בי חותם בל ימחה. שאבתי כוחות מחוסני הנפשי להתמודד ולנצח. הנאצים לא יכלו לי. הגעתי לארץ ישראל, מדינתי, למדתי, שירתי בצבא ההגנה לישראל, עבדתי, נישאתי, הקמתי משפחה, נולדו לי ילדים ונכדים, ומהם אני שבע נחת. הם מפעל חיי. תודה לרעייתי, חברתי עליזה, שנמצאת לצדי מאז שנישאנו ב-1964 ומלווה אותי היום ב-2015, כבר 51 שנים. היא שעודדה אותי לספר ולתעד בכתב את זיכרונותיי מהשואה וגם כתבה אותם מפי.

זיכרונותיי כילד קטן מעידים על עמידת הרוח מול חוסר אנושיותם, אכזריותם, שפלות רוחם שלהגרמנים הנאצים שראו עצמם אנשי תרבות נעלים מעל מי שאינו ארי טהור.