משה דגן (פיש) – איש עדות: "אני ניצחתי"
ראיינה בכפר גיבתון ב-1 וב-16 ביולי 2015 וערכה לדפוס ד"ר דינה פלדמן.

משה (פיש) דגן, נולד בפיוטרקוב לזלדה וראובן, ב-15 באפריל 1924. המשפחה גרה ברחוב ירוזלמסקה 41, שהיה הבית האחרון בגטו. הוריו ואחותו נשלחו אל מותם בטרבלינקה. בגטו עבד בעבודות כפויות כמו יישור גדות הנהר, ניקוי אורוות סוסים ותליית וילונות. אחר כך בבית החרושת "בוגאי" לדיקטים, ועד מות אחיו אברהם ב-1943, כשליח ב"שופ". אז נשלח עם אחיו דוד למחנה בליז'ן, שם מת אחיו מטיפוס, ומשם לאושוויץ-בירקנאו, באוקטובר 1944. שבועיים שהה במה שהיה מחנה צוענים, ואחר כך הועבר למחנה עבודה B שבו עבד בפירוק מטוסים, שהופלו בחזית. בינואר 1945 נלקח לצעדת המוות דרך צ'כיה לכיוון אוסטריה, וברכבת פתוחה למחנה הריכוז מטאהוזן, שם שהה יומיים, ואחר כך למחנה מלק לבניית בונקרים עבור הנשק הסודי של הגרמנים. לאחר חודשיים הועבר למחנה אבנזיי באוסטריה. שם לא עבדו ולא אכלו חודש, ואז הגיעו האמריקאים.

משה הגיע לארץ ב-13 במרץ 1947 בעלייה בלתי לגאלית באנייה "שבתאי לוז'נסקי" מאיטליה, במסגרת יחידות פלמ"ח שהוכשרו בבירנדיזי איטליה. הוא ואחותו שרה (פיש) לייזרוביץ, שהגיעה לארץ כבלתי לגאלית ב-1939, נותרו יחידים ממשפחתם. משה נשוי לאביבה (לבית זייפמן), תושבי גיבתון, ולהם שני ילדים, ראובן ועופרה, ונכדים: של ראובן – איה, ארז, נועה ויעל, ושל עופרה – תמר, דניאל וטל.

 

כ"איש עדות" באושוויץ

משה מספר: "חמישים שנה חייתי בישראל כישראלי לכל דבר. לא רציתי גלות ולא עסקתי בעבר. במהלך שנים אלו לא רציתי לנסוע לפולין, כי לא היה לי מה לחפש שם. התחלתי לספר על העבר רק כשהנכדה שלי יעל הכינה בבית הספר עבודת שורשים. כשיצאתי לפנסיה בשנת 1989 תקפו אותי געגועים ונסעתי מספר פעמים לפולין עם אשתי אביבה. ההתרגשות היתה רבה והזכרונות צפו ועלו. מאז שבתי לנסוע לפולין, כאיש עדות, ארבע עשרה פעמים. עד העת האחרונה ליוויתי משלחות של בני נוער ואנשי כוחות הביטחון. עם חברי כנסת ושרים נסעתי במשלחת לכבוד שבעים שנות סיום המלחמה ב-26/01/2014 : "זה היה מאוד סמלי עבורי לנסוע לאושוויץ עם חברי הכנסת", אומר משה: "זה היה מאוד מרגש, שכן יש משמעות רבה לכך שנציגי הפרלמנט שלנו יראו מקרוב וישמעו מהניצולים מה היה שם, למען הדורות הבאים".

"במהלך נסיעותיי גם הקמתי מצבות לאחי אברהם פיש, שנרצח עם 38 יהודים אחרים בבית הקברות בפיוטרקוב ביום רביעי, א' דחול המועד פסח, ט"ז בניסן, התש"ג, 21/04/1943, בעוון הנפקת תעודת אריות, ולאחי דוד פיש שהיה איתי במחנה בליז'ן ומת ב-1944 ממחלת טיפוס. התנדבותי לשמש כאיש עדות התחילה כאשר הוזמנתי להקרנת הסרט 'מהדקי ניר' בבית גורדון, שאורגן על ידי דניאלה בק, מנהלת 'בית דרור' ברחובות (מרכז חינוכי להעשרת השיח על השואה והעמקת תודעת השואה ולקחיה. המטרה בעיקר להנגיש את הנושא ולהפגיש את התלמידים עם ניצולי שואה בעיר. המרכז שייך לעיריית רחובות ומחלקת החינוך.)."

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


דניאלה מספרת: "משה הוא אחד האנשים המקסימים שאני מכירה ומהעדים הפעילים ב'בית דרור'. אני מציגה אותו כסמל לתולדות העם משואה לתקומה. הוא מספר על מה שעבר עליו בשואה ובהגעתו האמיצה לישראל. העדות שלו מרגשת, מלאה באופטימיות, באהבת אדם והחיים. התלמידים מתחברים אליו בהערכה רבה."

משה מספר: "בארוע ההקרנה מנהלת בית הספר דה שליט הזמינה אותי להיות איש עדות עם המדריך יקי גנץ הסכמתי. בהתחלה הייתי שקוע במסע בזכרונות שלי, אך כשזיהיתי מקומות, נזכרתי ושיתפתי את הילדים בכל מה שעברתי."

 

יקי גנץ מספר: "באחת מהרצאות שלי ב'יד לבנים׳

 ניגש אלי משה וסיפר על 39 אנשים שניסו

לברוח מגטו פיוטרקוב,נתפסו ונרצחו

בבית הקברות בעיר, וביקש שאעזור לו להנציח

את אחיו אברהם שהיה ביניהם.

כך עשיתי באחד ממסעותיי.

ב-1998 כשבתי ספר דה שליט וקציר

ביקשו איש עדות הצעתי את משה.

לא הצטערתי. משה גרף אהבה בלתי רגילה מהילדים

והם כתבו לו המון מכתבים.

השב"כניקים למדו ממנו והעריכו את נוכחותו.

למשה יש סבלנות רבה. הוא יודע לדבר בגובה העיניים,

עם הילדים הוא אבא מחבק, ועם השב"כניקים סחבק.

הוא בא נטו עם הסיפור שלו, מספר באופן ענייני, כן ואמין."

 

משה אומר: "הסכמתי להיות איש עדות כי האמנתי שזו שליחות שבאמצעותה האנשים יזכרו את השואה. באמת קיבלתי המון מכתבי הוקרה מילדים שדיברו על המשמעות הרבה של המסע לפולין ושל נוכחותי בו. שני רגעי השיא שלי בנסיעות אלו היו: הפגישה עם יאן מנהל הארכיון של אושוויץ בירקנאו, שהראה לי את שמי ברשימות אושוויץ, והכנס בוואנזה ב-2004, שבו הושיבו אותנו מתחת לתמונות של הנאצים, שתכננו את הפתרון הסופי ( ועידת ואנזה הייתה התכנסות של נציגים מכל משרדי הממשל הנאצי שהתקיימה ב-20.1.1942 ב"וילה ואנזה" בפרבר בברלין. בוועידת ואנזה התקבלה ההחלטה על אופן ביצוע "הפתרון הסופי", התוכנית להשמדת יהודי אירופה, תוך תיאום בין כל זרועות הממשל הנאצי) ואז ידעתי: "אני ניצחתי".

moshe_dagan2.jpg
moshe_dagan3.jpg
moshe_dagan4.jpg