מרים רפופורט לבית שיטינברג
"אני שלישי"
עדי וולפסון
לזכרה של סבתי מרים רפפורט לבית שיטינברג ז"ל, ילידת פיוטרקוב (1918-1991)
שורשים / עדי וולפסון
סָחַבְתְּ אוֹתִי בְּרַכֶּבֶת
רְעוּעָה בְּיוֹם שֶׁמֶשׁ דָּחוּס
לְפִּיוֹטְרְקוֹב
בָּעִיר שֶׁלָּהּ שֶׁהִתְגַּלְּתָה בְּכִעוּרָהּ
מָצָאנוּ אֶת בֵּית הַכְּנֶסֶת הַיָּשָׁן
שֶׁהָפַךְ לְסִפְרִיָּה אֶת הַבַּיִת
שֶׁכַּנִּרְאֶה נוֹלְדָה בּוֹ וְאִבְּדָה
אֶת אָבִיהָ וְאֶת בֵּית הַקְּבָרוֹת
בּוֹ יְהוּדִיָּה קְשִׁישָׁה מְחַפֶּשֶׂת בְּדַפִּים מַצְהִיבִים
ֿשֵׁמוֹת עַל הָאֲבָנִים
שֶׁל בְּנֵי מִשְׁפַּחְתֵּךְ
שֶׁקִּבְּלוּ חַיִּים חֲדָשִׁים אֵצֶל בְּנֵי מִשְׁפַּחְתִּי
בְּפִנַּת הָרְחוֹב קָנִינוּ גְּלִידָה קָרָה וּמְתוּקָה וְיָשַׁבְנוּ
לָנוּחַ בְּצֵל אִילָן יָרֹק שֶׁרָאָה יָמִים
טוֹבִים יוֹתֵר
...בבית בו גדלתי לא היה במהלך השנה סימן מיוחד או הרגל הקשור בשואה, אבל ביום הזיכרון לשואה ולגבורה היתה תחושה אחרת. מאוחר יותר, כשגדלתי, ושוב איני יכול להצביע על הרגע המדויק, למדתי כי סבתי, מרים רפפורט לבית שיטינברג ז"ל, שנפטרה כשנה וחצי לאחר הולדתי ושבעצם לא הכרתי, היתה שרידת שואה, ושקרובי משפחה אחרים מצד אמי ומצד אבי נרצחו בשואה.
סבתי, נולדה במאי 1919 לבילה לבית שינטל ויואל שיטנברג, בעיר פיוטרקוב בפולין, בה גם גדלה. במשפחה היו שבעה אחים: גולדה (1901-1941), חנה (1907-1943), אשת מאיר פיש, אליעזר (1914-) שנשא את אדלה, ושרד את השואה, שרה (1921-1943), חיה, אשת יוסף ליפשיץ, ששרדה את השואה, ויהודה, ששרד את השואה.
במהלך המלחמה שהתה סבתי בכמה מחנות עבודה ביניהם גם במחנה אושוויץ-בירקנאו, שם, כפי שסיפרה ברגע אחד נדיר של גילוי לב לאמי, בלהה וולפסון, פגשה במנגלה, שפסק לאמה, לאחיותיה ולילדיהן מוות ולה חיים. כך, בעל כורחה, מבלי שניתנה לה הבחירה, היתה סבתי ל"דור ראשון" לשרידי השואה והורישה לנו, לילדיה לנכדיה ולילדיי, את זיכרון השואה האישי שלנו ואת התואר "דור שני", "דור שלישי" ו"דור רביעי" לשרידי השואה. אמי, אך פעם לא השתמשה במינוח הזה, "דור שני", וגם לא ידעה לספר כמעט דבר על מה שהיה שם. השואה לא עמדה במרכז חייה או חיינו, ובשבילי, ככל בני גילי ודורי, "דור שלישי סוציולוגי-חברתי", היא היתה חלק מהזיכרון הקולקטיבי הלאומי.
הפעם הראשונה שאני זוכר שהרגשתי איך השואה קשורה לחיי היתה כשהייתי בין שש או שבע, כאשר ביקשנו, אחיי ואני, להביא כלב, ואמי התנגדה. רק לאחר שהתרצתה, סיפרה כיצד היתה הולכת עם סבתי ברחוב ובכל פעם שראו כלב, שהזכיר לסבתא את הכלבים של החיילים הנאצים, היו צריכות לעבור לצד השני של הכביש. בגיל מאוחר יותר היו גם ויכוחים בין אמי לאחיה אם לסבתי היה מספר שהוטבע על זרועה או לאו, ואם הקאפו שנתנה לה אוכל, אותו הבריחה גם לאחיה במחנה הגברים הסמוך, אהבה אותה או ניצלה אותה. אז גם טפטפו רסיסי מידע על חייה לאחר המלחמה, על האהבה הגדולה להאכיל את כולם, על משחק הקלפים עם החברות שהיה מתנהל בפולנית, על פגישות עם פסיכיאטרים ועל ניסיונות התאבדות שלא הצליחו.
אולם החיבור החזק ביותר שלי לזיכרון השואה ולסבתי התבטא בשליחות, שניתנה לנו על ידי אמי, בה בכל יום זיכרון לשואה ולגבורה היינו נושאים לבית הספר את הטלאי הצהוב של סבתי, הטלאי שנשאר איתה לאחר המלחמה ועבר לאמי "בירושה". אני זוכר איך הטלאי עורר עניין רב בקרב התלמידים והמורים, ואותי מספר את המעט שאני יודע על סבתי ודרכה. כך, באופן פרדוקסאלי, הטלאי הצהוב של סבתי עשה אותנו בכל יום שואה "מיוחדים"
.
...בשנת 2008, לאחר הפצרותיה של אמי, יצאתי איתה למסע שורשים בפולין. תחילה ביקרנו בקרקוב ובאזור היהודי שלה, סיירנו בבית הקברות המקומי ובבית הכנסת ובו מוזיאון ואכלנו מאכלים מקומיים שהזכירו לאמי את ילדותה. בהמשך נסענו לעיר הולדתה של סבתי, פיוטרקוב, ביקרנו בבית הכנסת הישן שהפך לספריה המקומית ואיתרנו את הבית בו כנראה נולדה וגדלה סבתי, בעזרת מסמך ישן שהתגלגל לידיה של אמי. העיר היתה מכוערת להפליא, היום היה חם ולח, והבית נראה ככל הבתים, כשהחצר האחורית מלאה עשבים ומוזנחת. אמי לא שמעה מסבתי אף פעם פרטים על המקום ולא יכלה לדעת אם זה אכן הבית. היא שוחחה עם בעלי הבית והשכנים בפולנית קלוקלת, שפתאום עלתה בה מהילדות, והם לא ידעו או לא רצו לספר מי גר בבית בעבר/ לאחר מכן פנינו לבית הקברות היהודי הישן של העיר, בו פגשנו בזקנה יהודייה שחיפשה בערמת דפים מצהיבים וישנים את השמות המתאימים והובילה אותנו בין קברים נוטים ליפול אל הקברים של אביה של סבתי ואחותה, שנפטרו לפני המלחמה. אני זוכר שחשבתי מיד איך השמות שלהם קיבלו חיים אצל בני משפחתי החיים.
...לאחר מכן, כשאני נושק לגיל ה-40 ובני הבכור, תר, הגיע לגיל בר-המצווה, השאלות שלו לגבי זהותו היהודית והישראלית חשפו שוב את הדברים ומצאתי את עצמי כותב, שיר ועוד אחד, באופן שלא הכרתי לפני כן, מלאים בשאלות לסבתי, לאמי, לרעייתי, לילדיי ובעיקר לעצמי. נדמה לי כי רק כשילדיי – תר, הילי ויועד – גדלו והחלו לשאול שאלות על זיכרון השואה האישי והלאומי, נדרשתי לבחון כיצד זיכרון זה נוכח-נפקד בחיי ובחיי משפחתי, ובמה אני רוצה לצייד אותם להמשך הדרך. כך שבעצם ילדי, "הדור הרביעי", היו אלו שהגדירו לראשונה באופן ברור יותר את היותי "דור שלישי".
כל אלה הובילו אותי לפרסם את השירים ולקרוא לספר השירים "אני שלישי", ובפעם הראשונה להגדיר את עצמי כ"דור שלישי", מבלי לקבוע איזה דור: ביולוגי, חברתי, תרבותי, אוניברסאלי או שאולי כולם גם יחד. אבל לא ידעתי אז כיצד הגדרה זו תוביל אותי למסע של חיפוש אחר המשמעות שלה עד היום.
לזכור / עדי וולפסון
דַּוְקָא אֲנִי שֶׁאֵין לִי זִכָּרוֹן
מִמֵּךְ סַבְתָּא מְבַקֵּשׁ
לְהַזְכִּיר
אֲנִי שֶׁלֹּא זָכִיתִי לְחֹם
גּוּפֵךְ שֶׁאַף פַּעַם לֹא
דִּבַּרְתְּ אֵלַי אַהֲבָה
שֶׁפָּנַיִךְ הַצְּעִירוֹת הַיָּפוֹת חַפּוֹת
מִכְּאֵב בְּתַשְׁלִיל מֹחִי
דַּוְקָא אֲנִי (שֶׁיָּכֹלְתִּי לִבְרֹחַ)
מְבַקֵּשׁ לִזְכֹּר
שלושה שירים מהספר הוספו לרגל יום השואה תשע"ו, 2016.
שעת האפס
דּוֹר רִאשׁוֹן דּוֹר שֵׁנִי דּוֹר שְׁלִישִׁי
אַתְּ הָיִית נִצָּחוֹן אִמָּא נֵצֶר וַאֲנִי
זִכְרוֹן מִי אֲנִי?
הַסְּפִירָה מַמְשִׁיכָה רְבִיעִי חֲמִישִׁי
וְשִׁשִּׁי עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ
מַה יִּהְיֶה בְּסוֹפֵנוּ?
מַה יִּהְיֶה
בְּסוֹפִי?
לקראת מסע
אֲנִי נוֹסֵעַ רָחוֹק
לִמְצֹא קָרוֹב
לָגַעַת בְּרֶגַע הָאֶפֶס וְלַחְזֹר
אֶל הַמַּסְלוּל
אֲנִי יוֹדֵעַ מַה שֶּׁהָיָה הוּא
שֶׁלֹּא יִהְיֶה אֲנִי
יוֹדֵעַ אֵלּוּ זִכְרוֹנוֹת
לְלֹא גַּעֲגוּעַ
אֲבָל אֲנִי חַיָּב לִנְעֹץ סִימָן
בַּזְּמַן
סימן
סַבְתָּא אֲנִי נוֹתַרְתִּי לָךְ
לְזֵכֶר אֲפִלּוּ שֶׁאֵינִי זוֹכֵר
אֶת קַוֵּי פָּנַיִךְ אֶת חִסְפּוּס
יָדַיִךְ אֶת צְרִיבַת קוֹלֵךְ
אֲנִי הָיִיתִי לָךְ לְעֵד
לָעַד
אֶשָּׂא אֶת הַטְּלַאי הַצָּהֹב
עַל כִּיס הַחֻלְצָה בְּתִיק
בֵּית הַסֵּפֶר בְּלוּחַ
לִבִּי
1. עדי וולפסון הינו משורר, פרופסור להנדסה כימית במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון, ופעיל בנושאי איכות הסביבה וקיימות בישראל. נשוי ואב לשלושה ילדים. מתגורר בבאר שבע.
2. מתוך הספר "אני שלישי" מוקדש לסבתי, רעננה: אבן חושן, 2013. עמוד 23.
3. מתוך הספר "אני שלישי", רעננה: אבן חושן, 2013. עמוד 26.
