סיפורו של ישראל יצחק שפירא
israel_shapira.jpg

ישראל יצחק שפירא נולד ב-י"א בכסלו, תרפ"ו, 28/11/1925, בפיוטרקוב טריבונלסקי שבפולין להוריו יוסף יהודה שפירא וגיטל לבית ליברמן.

ב-ו' בתמוז תש"ח, 13/07/1948, הוא נשא לאישה את חיה לבית וולפראם, וב-13/09/1948 הם עלו לארץ.

הוא נפטר ביום כ"ז באייר, תשע"ו, 04/06/2016. יהי זכרו ברוך.

הסיפור שלהלן מבוסס על ריאיון שערך עמו נכדו, יוסי שפירא, ב-1993.

 

מתי נולדת והיכן?

י"א בכסלו תרפ"ו, פיוטרקוב, פולין.

איך עברה עליך הילדות?

בגיל 3 נכנסתי ל"חיידר". גן ילדים לא היה. אני זוכר שהתחלתי ללמוד אל"ף-בי"ת, אחר כך למדתי בתלמוד תורה. ה"רבה" התחיל באל"ף-בי"ת ואחר כך רש"י. אחר כך גמרא ליותר גדולים. לא היו לימודי חול, אלא רק לימודי קודש.

הבר מצווה – ה"רבה" היה בקידוש. בשבת קראתי מפטיר – היה קידוש בבית, לא משהו מיוחד.

המצב הכלכלי – לא היינו עשירים, לא דירה עם 4–5 חדרים.

כמה אחים ואחיות היו לך?

היינו בבית שלושה אחים ושתי אחיות. אני הייתי לפני אחרון ודויד אחי היה השני. היה עוד אח קטן יותר.

ספר על העיירה:

העיירה – יותר נכון, עיר. הייתה מאוד מפורסמת. לפני המלחמה היו בה 16,000 יהודים, ולאחר מכן הגיעו יהודים מכל העיירות הקטנות שבסביבה. היו הרבה "שטיבלים" חסידיים. כל מיני ארגונים, ישיבות. הייתה ישיבת "בית יוסף" שהייתה בית מדרש. בבית הכנסת שלנו, "בית חסידים דרדומסק", הייתה ישיבת "כתר תורה". אני הייתי "זמן" אחד בישיבה, בין ראש השנה ליום כיפור בגיל 14. אלה שלא היו דתיים היו בעלי מלאכה. הרוב היו דתיים-חסידיים, ביניהם היה הרב מאיר שפירא, הרב חיים לאו (אביו של הרב לאו) ועוד רבים ואחרים.

היה בית ספר אורט ובית ספר בנות יעקב לבנות ולבנים. אחותי ז"ל למדה שם. בפיוטרקוב היה דפוס גדול של ספרים. יש פה בארץ ספרים שעוד אפשר לראות "דפוס פיוטרקוב".

מספרים הרבה על הר' שפירא מלובלין – הוא היה קודם רבה של פיוטרקוב.

 

הייתם ציוניים?

הבית היה ציוני, דוד אחד עלה לישראל ב-1935, אבל אנחנו לא חשבנו בכלל על עלייה. היום אין ברירה, אז כולם עולים. אבל אז, שכולם ירצו לבוא ארצה? לא כל אחד נסע. היו הרבה ארגונים ציוניים. דויד היה שייך ל"מזרחי", אז קראו לזה "נוער דתי".

מה היו היחסים בין היהודים לפולנים?

לא היו הרבה פולנים. רוב היהודים גרו במקומות שבהם לא גרו הרבה גויים. הרבה עסקים עם פולנים גם לא היו. לי לא היו חברים גויים. לא פעם זכור לי שאבא קיבל מכות מהגויים. הם היו אנטישמיים שלקחו ליהודים את הפרנסה. אבא היה מלומד והיה מנהל חשבונות. היה לו כתב יפה מאוד. היו תמיד צעקות לא לקנות אצל יהודים. היו גויים טובים והיו גויים רעים.

yosef_yehuda_shapira.jpg
gitl_shapira.jpg

כיצד השפיעה עליכם תחילת המלחמה?

כשהייתי בן 14 התחילה המלחמה ב-1/9/1939. קודם כל הופסקו הלימודים. הכול היה מוסתר. מי שלא הייתה לו עבודה, לקחו אותו לעבודה. לצעירים היו מקומות מאורגנים. אני עבדתי בבית חרושת לבקבוקי זכוכית. היו שם הרבה בתי חרושת לזכוכית. היו שלוש משמרות ביום, שבעה ימים בשבוע (יום א', כן או לא, אני לא זוכר).

 

מתי הגיעו הגרמנים לפיוטרקוב? ספר על השינויים.

הגרמנים הגיעו לפיוטרקוב ב-4/9/1939. ב-1/9/1939 התחילו הפצצות כ-4–5 ימים והם ישר הגיעו. החיים שלי השתנו לגמרי, התחילו לארגן גטו, היהודים היו צריכים להתרכז במקום אחד. הבית שלנו היה האחרון בגטו – קיצוני, ולכן לא נדרשנו לעזוב. באוקטובר 1942 (לא זוכר את התאריך המדויק) הייתי בדיוק במשמרת לילה, הגרמנים סגרו מקומות עבודה ואני ברחתי ורציתי להגיע הביתה. הגעתי לא רחוק מהבית, אבל הבית (הגטו) כבר היה סגור ולא נתנו לנו להיכנס. אז ריכזו את כל אלו שעבדו ושלחו אותם בחזרה למקומות עבודה חדשים, כמה קילומטרים מהעיר. הבחורים וכל המשפחה – שתי אחיות ועוד אח, סבתא, בני דודים ועוד ילדים נשלחו לטרבלינקה. כל יומיים נשלחו טרנספורטים לטרבלינקה. תוך שבוע הוציאו מעל 25,000 איש. כולם נרצחו שם. אנחנו לא ידענו בדיוק מה זה, אולי היו אנשים שכן ידעו. מבין אלה שנשארו בעבודה הצעירים רוכזו בגטו קטן קטן, שממנו יצאנו לעבודה כל בוקר. לא היה בית. בכל חדר היינו 6–10 אנשים. ישנו שם לפי משמרות ולשם חזרנו מהעבודה. כל אחד מהעבודה שלו. מי שברח ונתפס או שעשה עבירה, תלו אותו והשאירו את הגופה שלושה ימים בחוץ, שכולם יראו וייזהרו. שמה שמרו אוקראינים, זה היה ביער גדול, עשו שם תחמושת.

 

מתי נשלחת למחנות? ספר על החיים במחנה.

בתחילת קיץ 1943 הוציאו אותנו מפיוטרקוב למחנות עבודה, ושם ישנו, עבדנו, עשינו הכול. הכול היה עוד בפולין. שם היינו שנה וב-1944 הועברנו לאושוויץ, שם קיבלנו את המספרים בידיים. אחרי יומיים העבירו אותנו למחנה עבודה יותר קשה בסביבות אושוויץ, כל מיני עבודות קשות. הוא נקרא מחנה "קצט", שם היו חלק שכרו פחם – אלה עבדו שלוש משמרות, כל בוקר 6–8 ק"מ הליכה, הלוך וחזור. ועבדנו בשדות בכל מיני עבודות. היה מסדר בבוקר, בצהריים ובערב. היינו צריכים ללכת בשורות כמו חיילים. אושוויץ הייתה קרובה לאושווינצ'ים – הפולנים ידעו הכול! בסוף אני הייתי ב"ינינה", אזור בסביבות אושוויץ, ששם כרו פחם. היו קבוצות שיצאו לעבוד בחוץ בסבלות וכל מיני עבודות של תחמושת. מתחילת ינואר 1945 עד אמצע ינואר 1945 חזרנו לאושוויץ בזמן שהרוסים התקרבו לפולין. הלכנו ברגל המון זמן. העמיסו אותנו על רכבות, ובמשך עשרה ימים העבירו אותנו לגרמניה הלוך וחזור בלי אוכל ומים. לא היה מקום לעמוד. היו אלה רכבות עם גג פתוח, כל כמה זמן זרקו את מי שמת בדרך. בכמה מקומות אספו אותם וזרקו, כדי שיהיה יותר מקום. רוב מה שאכלנו שם היה שלג. זה היה האוכל והשתייה. זה היה אמצע החורף. חילקו בכמה מקומות את הרכבות ללא סדר. אני השתחררתי ב-9 במאי. היינו משוחררים כבר איזה יום ומישהו אמר שזה פסח שני, איך הוא ידע, אני לא יודע.

אחרי זה תפסו אותנו והחזירו אותנו למחנה ברגל במשך שבועיים. ב"ינינה" ירדנו כשמונים אנשים במקום אחד. יותר מחצי צמו ביום הכיפורים, באמצע העבודה. בערב יום הכיפורים מישהו אירגן תפילה בעל פה בחדר שישנתי בו. על פסח לא ידענו, רק ביום כיפור ידענו, ולקחנו בחזרה את האוכל שלא אכלנו בשדה, למוצאי הצום. אני חושב שאנחנו היחידים במחנה שצמו. כמעט כל הזמן הייתי עם דויד. נפגשנו במקרה במקום העבודה, כי ההורים אמרו לו שיישאר. עד הרגע האחרון שמרנו שנהיה ביחד.

 

מה היה מצב האוכל?

מצב האוכל היה הכי גרוע. לא היה כמעט אוכל מהסיבוב האחרון בינואר. לא היה משהו מסודר. פעם נתנו משהו ופעם לא נתנו. הרבה אנשים אכלו מה שמצאו בשדה ובאמצע הדרך. כאשר עבדנו, נתנו כל יום אותה מנה. היו כאלה שלא קיבלו את הבשר, היה אחד שלא רצה לאכול ומיד מת. ככה זה היה בימים האחרונים.

 

כמה זמן היית באושוויץ?

כשנה, אולי יותר. אחרי שעזבנו, בתחילת 1944, הכול היה שייך לאושוויץ.

סבתא גם הייתה שם, היו שם גם מחנות עבודה, לא השמדה. שם עבדו ביחד נשים וגברים, אך השינה הייתה לחוד. באושוויץ העבודה הייתה נפרדת.

 

כמה אנשים היו בחדר?

בצריף שינה היו בדרך כלל שלוש קומות. היו מיטות מעץ. היה צריך להצטופף. למי שהייתה עבודה דאגו יותר. היו צריכים לשכב אחד על השני, כדי שלא יהיה יותר מידי צפיפות.

האם ראית אנשים נהרגים? כיצד הגבת?

כל יום ראיתי אנשים נהרגים. אני זוכר שכל אחד התפלל שגם לגרמנים יהיו הרוגים. מתי שיצאנו לעבודה בסביבות אושוויץ, היינו שמונה אנשים והגרמנים שמרו עלינו כל הזמן. לא יכולנו להגיב. כל פעם אם מישהו היה עושה דבר אסור, דבר הכי קטן, נתנו מלקות, לפני כולם, שאנשים יראו וייראו. לא זכור לי שמישהו היה גיבור. באותם זמנים אף אחד לא ידע מה קורה בחוץ וכל אחד חשב שהוא היחיד שנשאר. זה היה בכל המקומות שאני הייתי בהם.

 

מה החזיק אותך? ידעת על תאי הגזים?

מה שהחזיק אותי, אני לא יודע. ידעתי שיהיה לזה סוף, אבל זה היה נראה בלי סוף. אפשר להגיד שכן ידענו, ומצד שני שלא ידענו על תאי הגזים ומשמעותם. כשהגענו אמרו לנו שהולכים לעבוד, ובכל זאת כשלקחו אותנו למקלחות, 25 איש בכל פעם, עברנו את כל השלבים – להוריד בגדים וללבוש בגדי אסירים ונעלי עץ וכל אחד קיבל את המספר – אז חשבנו על אפשרות כזאת, אבל לא ידענו בדיוק.

מתי שלקחו אותנו לעבודה, בדקו אותי אם אני מספיק חזק, ובסוף החליטו שכן. דויד נלקח לעבודה ורציתי ללכת אתו. לאחר שקיבלנו את המספר על היד, לא היו שמות, רק מספרים. אותו המספר היה מסומן על החולצה ועל המכנסיים. האותיות – משמעותן לא ידועה לי. זה סימנים שהיו לנאצים שלפיהם אף אחד לא יוכל לברוח. תמיד היה סימן שלפיו יכלו לתפוס. אחרי זה אף אחד לא רצה לברוח בגלל הקושי. במחנות העבודה עוד הצליחו לברוח. לא היה איפה לברוח. בתחילה אנשים רצו לברוח לפולניה, אבל יותר מאוחר בגרמניה, אנשים כבר לא יכלו, כי לא היה לאן.

בשנת 1942 אמרו שטרבלינקה היא מקום שלא חוזרים ממנו. כל אחד חי עם זה – נכון או לא נכון. שם משפחתי נספתה.

 

מה החוויה הזכורה לך ביותר?

החוויה שהכי זכורה לי היא שנסענו עשרה ימים בקרונות. כל יום עלינו על הפלטפורום הזה, 30–50 עלו וירדו 40, בגלל שאנשים מתו מקור ומרעב וזרקו אותם בדרך.

 

מתי נודע לך על מות משפחתך?

משנת 1942 אין סבא וסבתא נגמרה המשפחה! אין כל קשר. כבר היה ברור לכולם. אני אפילו לא חזרתי לעיר שלי.

 

איך ניצלת? מתי?

באותו יום של פסח שני, כשאמרו שאנחנו משוחררים, לקחו ארבעה אנשים עם שני שומרים ואמרו לנו ללכת לאיזשהו מקום. התחלנו להחליף את הבגדים, ואז בא שומר אחר ואמר שמתחילים לארגן את המחנה מחדש. אז התחיל כל הלכלוך. הלכנו והלכנו בלי סוף. הכניסו אותנו לבית חולים ולשם הגיעו האמריקאים ושחררו אותנו. שכבנו באפיסת כוחות כמה ימים עד שהתאוששנו. יש כאלה שאומרים שהיו גיבורים, אבל זה לא בדיוק כך. ב-9 במאי השתחררנו, ביום האחרון לכניעת הגרמנים. אז הייתי במקום קטן בביירן בגרמניה. זה היה מחנה, אבל שם כבר לא היה מקום. שם כאילו שמרו עלינו שנהיה חזקים. ביוני-יולי הייתי באיטליה במקום ששמו מודנה ואחר כך חזרתי לגרמניה, כי את המשלוחים למחנות השאירו באיטליה.

 

כמה זמן היית שם? מה עשית שם?

בגרמניה הייתי עד 1948. שם פגשתי את סבתא והתחלנו לארגן הכול (סבתא השתחררה מברגן בלזן. באושוויץ חילקו לכל מיני מחנות, וסבתא נשלחה לשם. בברגן בלזן כמעט כל אחד נרצח. 12 איש אכלו חתיכה קטנה של לחם, במרק גם היה קולורבי אחד ל-12 איש. שם לא עבדו).

היינו במקום יפה בגרמניה, היה שם סקי. לא הייתי שם הרבה זמן. בסוף 1945 הייתי שם, וגם קצת בעיר ברגן בלזן. שם התחלתי ללמוד נגרות, למדתי כשנה. אחרי שנה התחתנו ועלינו ארצה. כגיוס, לקראת העלייה, עשינו אימונים בגרמניה ובצרפת. אימונים בלי נשק. היו שליחים מהארץ שהכינו אותנו, אין תמונות מהחתונה. סבתא לא רצתה שמלה לבנה.

israel_shapira_young.jpg

ספר על עלייתך וקליטתך בישראל:

באנו באנייה "פיונרק" כ-4000 איש בלי תעודות זהות, רק איזה פתק. מי שהיה רווק, נשלח ישר ללטרון. כמעט אף אחד לא חזר. אנחנו היינו היחידים הנשואים, לא קיבלו אותנו כמו היום. לא פרחים ולא כלום. מי שבא מחוץ לארץ שמו לו אבק נגד אינפקציה. הספרדים בכו בגלל זה, אנחנו היינו רגילים. הלכנו לעבוד בפרדס חנה בפרדסים, היינו בני 20–21. בבית ספר אורט למדתי נגרות. לא היה מי שידריך אותי, לא היה מי שיגיד לנו ללכת ללמוד, היינו חייבים לעבוד בשביל לחם. אחר כך חזרנו לחדרה, גרנו בחדר בלי מטבח והכול היה משותף. הלכתי לצבא, כי לא רציתי שסבתא תלך, אז לקחו גם נשים להילחם

 

 

האם היית מוכן לצבא?

ידעתי שאני אלך לצבא בארץ. זו לא הייתה הפתעה. גייסו אותי ישר בבית העולים, ובגלל שהייתי נשוי, קיבלתי יותר חופשות. הייתי בצבא כשנה, לא יותר. חזרתי מהצבא כל כמה חודשים.

האם נשאר לך דבר כלשהו מהמחנה או מהעיירה?

היה לי דוד זקן בחיפה (דוד אשר – אבא של מנחם וחיה), זה שעלה ארצה לפני המלחמה. היינו אצלו כל פסח, ובכל הזדמנות הוא היה בא אלינו. אם יש איזו תמונה משפחתית, הרי שהיא הייתה אצלו, וזה היה הקשר היחיד שנשאר למשפחתי. לא נשאר לי שום חפץ מהמחנה – בגפו נכנס ובגפו יצא.

הבגדים היו מלאי כינים, ולכן בבית החולים בגרמניה קיבלנו בגדים חדשים.

 

איך אתה מתייחס אל השואה כיום?

אני לא יודע למה זה קרה. קשה להסביר את זה.

כואב שיש כאלה שאומרים שלא היה, אני חושב שהארץ קמה רק בגללינו. אני אומר שאנשים וילדים חייבים לדעת את זה, על מה אנחנו חיים. זה לא בסדר שאנשים אומרים שלא לדבר. זה חשוב לדבר אף על פי שזה קשה. חייבים להעביר את המסר.

 

האם היית רוצה לחזור לבקר בפולין?

לא הייתי רוצה לחזור. לא לגרמניה ולא לפולין. לא היה לי כוח לחזור לשם כבר אז. יש כאלה שנוסעים עם הילדים, לא יודע, אין מה לחפש שם!

israel_and_david.jpg
haya_and_itka.jpg