ישעיהו ויואל ברנדווין – כל הזמן ביחד
הקשיבה, רשמה וערכה לדפוס – ד"ר דינה פלדמן. חלק מהחומר מבוסס גם על עדות שעיה ברנדווין ל"יד ושם". תיק 10073. תמונות, תעודות וחפצים הובאו על ידי האחים
פרק ראשון – ילדות בפיוטרקוב
משפחה
נולדנו בפיוטרקוב טריבונלסקי ב-1927 למרדכי (מוטלו) ברנדווין ולשרה ממשפחת פיטובסקי. במשפחה שלנו היו שבעה ילדים, שלוש אחיות, שני אחים, ואנחנו התאומים, שעיה ויואל. לאחות הגדולה קראו רחל (רושקה), לימים גלזר; אחריה גיטל (גוצ'ה), לימים הרשמן; והצעירה שביניהן חנה, לימים עזר. היה כנראה הבדל של שלוש שנים בין כל אחת ואחת. רחל נהגה ללכת לתנועת הנוער "המזרחי", חנה ל"שומר הצעיר", ולגבי גיטל איננו זוכרים. שלוש האחיות שרדו את השואה ביחד במחנה העבודה סקזנסקו. רחל התחתנה עוד לפני המלחמה והאחרות התחתנו בגרמניה לאחר המלחמה. מאוחר יותר שלושתן עלו ארצה. ילדיהן גרים כיום בישראל ובארצות הברית.
אחינו מנדל שנולד כנראה אחרי גוצ'ה, נפטר לפני שאנחנו, יואל ושעיה, נולדנו. אחינו שלמה, יליד 1923, נפטר בתשעה באב, סמוך לבר המצווה שלו. שלמה היה ילד מאוד מוצלח, ספורטאי בנשמה. לפתע חלה באפנדציט. ה"פאלטצה" (מרפא) של המחוז, פולני בשם קראקוביאק, היה שכן שלנו ונתן לו שמן קיק. ככה היו מטפלים בכאבי בטן באותה תקופה. כשזה לא הועיל לקחו אותו לבית החולים. מנהל בית החולים ד"ר ויינציגר ניתח אותו, אך היה מאוחר מדי. ישבנו בבית שבעה. כמו שמקובל, השכנים סעדו אותנו בבית עם בייגלך וביצים קשות. זכור לנו שהיה אז אבל גדול במשפחה. לפני כמה שנים בביקור בבית הקברות בפיוטרקוב הראתה לנו יאנינה את מקום קבורתו. ההתרגשות הייתה גדולה.
אותנו יילדה שכנתנו, אשת המרפא, גברת קראקוביאק. המשפחה לא הופתעה מלידת תאומים, שכן אבא היה גם ילד תאומים. גם היום התופעה נמשכת במשפחה, למשל לקרובתנו חנה קמינר יש תאומים. היינו כל הזמן ביחד. בכל מקום רצו להפריד בינינו, בבית הספר, במחנות ובפלמ"ח, ואנחנו לא הסכמנו. אמרנו שהגורל יחליט. גם במספרים שקעקעו בנו באושוויץ אנחנו ביחד עם מספרים עוקבים, אבא, שעיה ויואל.
מהמשפחה המורחבת זכורה לנו סבתא חיה, אימא של אימא. היא תמיד התאוננה על כך שלא היה מה לאכול בזמנים הקשים של מלחמת העולם הראשונה. לא שמענו סיפורים נוספים על מלחמה זו, רק ידענו שבבוידם שלנו היה מונח שק כסף רוסי מאז. לסבתא חיה היו גם שלושה בנים, חנוך, דוד ועמנואל. הם גרו כמונו בפיוטרקוב. סבתא גרה כל פעם אצל מישהו אחר, וגם אצלנו. לסבא קראו ישעיהו.
סבתא חנה, אימא של אבא, הייתה אישה מאוד חכמה ומכובדת. בכל בית במשפחה קראו לבנות על שמה. היו כעשר ילדות כאלה. לסבתא היה טעם אמנותי. למשל היא תלתה מעל המיטה של אבא ציור של המשפחה שלנו שצייר אפרנסטק. לסבא נתן, אבא של אבא, היה אח בשם ישראל ושניהם סחרו עם איכרים פולנים בתבואות ובבשר. כשנולדנו היה לסבא נתן בית בוויאנסקה בשותפות. למשה אח של אבא היה אטליז בעיר. היינו משפחה גדולה, שכללה עשרות אנשים. לא נשאר מהם כמעט זכר.
בית המגורים
המשפחה שלנו גרה בדירה מרווחת ברחוב פילסודסקי 39 (גם ארמיה קראויבה), מול בית הסוהר. בחזית הבניין שלנו היו שלוש קומות ובפנים שתי קומות, שסגרו חצר. אנחנו גרנו בקומה שנייה בחצר, ומהבית שלנו נשקף נוף יפה לבית הקברות הנוצרי. כשהייתה אזכרת נשמות, הפולנים היו נוהגים להדליק נרות על המצבות והמראה היה מרהיב.
בפיוטרקוב יש הרבה כנסיות. הייתה גם אחת ליד הבית שלנו. לא מזמן הסתבר לנו כשהיינו בביקור בפולין כי האפיפיור הפולני יוחנן פאולוס השני הביא תמונה לכנסיה זו, התלויה שם עד עצם היום הזה.
היו לנו בעיקר שכנים פולנים. למרות שהם היו די אנטישמים, חיינו איתם בשלום ובנחת. אמנם היו לעיתים אמירות כלליות נגד יהודים, שנלמדו כנראה בשיעורי וטקסי דת, אך בקשר האישי אתנו זה לא בא לידי ביטוי. למשל כשיחקנו עם ילדי השכנים הם היו שואלים אותנו "למה רצחתם לנו את כריסטוס?", אך הדבר נעשה בידידות ובסקרנות. או כשעברנו ברחוב לעתים ה"שגוצים" זרקו עלינו אבנים (בקיץ) או כדורי שלג (בחורף). זה היה נראה לנו בעיקר כמעשה של פרחחות, ולא מעבר לזה. לא לקחנו את האירועים האלה ללב.
בעל הבית היה פרוון פולני עשיר בשם דרביקובסקי. איש פיקח וידידותי, שאהב לדבר עם אבא על פוליטיקה. אותנו הוא לקח לעזור לו בגינה שלו. בימי ראשון נהג להביא לנו פרחים ממנה. כששעיה היה חולה, בנו בא ולימד אותו מעיתון גרמני. מדי פעם דרביקובסקי הוציא את הפרוות שלו לאוורור בחצר. פעם אבא והוא עשו עסקת חליפין. אבא הכין שעון לאשתו והוא נתן לאבא פרווה תמורתו. הוא אמר לאבא בחיוך: "שנינו כנראה סידרנו אחד את השני אבל שנינו יצאנו מבסוטים מהעסקה". לדרביקובסקי היה בן שנהיה אחר כך מהנדס ובת.
בבניין גרו גם המרפא המחוזי קראקוביאק ואשתו המיילדת. היה גם מנקה תנורים, שבנו, שייגעץ פולני בשם טאבק, נהג לשחק אתנו בשבתות. עד כמה שידוע לנו הוא היה אחר כך חבר במחתרת הפולנית. הם ושכנים אחרים הוכיחו אחר כך את עצמם, בזמן המלחמה. כך גם הלקוחות של אבא מהכפר, שהביאו תמורת התיקונים חמאה ומוצרים אחרים בהסתר. בקיץ נסענו לנופש לעיירה בשם פזיגווב. גם רב העיר, הרב לאו, בא לשם.
לימודים
בבקרים למדנו בבית הספר "מאריה קונופיצקה", שהיה בית ספר כללי רק ליהודים. היו לנו מורים פולנים ויהודים. כשהיינו בני שתים עשרה עשו הצגה בבית ספר. שעיה שיחק את יוזף פילסודסקי, מנהיג האומה הפולנית. לשם כך היה צריך חרב. הלכנו לחנות הצעצועים של ויינברג, שהייתה בפינת גרנצסקה, והוא השאיל לנו חרב. אז פרצה המלחמה והחרב נשארה בחנות שלנו.
אחרי הצהריים למדנו בחדר של "תלמוד תורה". שם למדו הרבה ילדים עניים בזכות הכסף שגייס מייסד בית הספר הרב מאיר חיים שפירא במסעותיו השונים. העשירים יותר למדו ב"יסודי התורה". אבל היו מכל הקבוצות שלמדו בבית ספר זה. ב"תלמוד תורה" היו מספר כיתות לימוד: המגיד לימד את הזאטוטים, הייתה כיתה של "מניל שופר", מלמד שהיה לו אף גדול, ומכאן בא הכינוי, כיתה של שלמה רדומסקי, ובכיתה הגבוהה לימד שרולקה, ישראל.
המגיד שלנו היה מפורסם בעיר. הוא ידע לספר את סיפורי התנ"ך בצורה מרתקת. למשל היה מתאר בציוריות איך יעקב ועשיו נלחמו או את גן העדן כמקום נהדר מלא שמנת וחלב. מצרך נדיר בבית עניים. נוסף על היותו מורה בבית ספר, הוא גם דרש בשבתות אחר הצהריים בבית המדרש שליד בית הכנסת הגדול לפשוטי העם, העגלוינים. סיפוריו ריתקו את קהל שומעיו כבמטה קסמים.
אך המגיד היה גם מפחיד באיומיו מפני הגיהינום. הוא למשל איים עלינו שמי שלא ילך עם ציצית סופו יהיה בגיהינום. הוא גם נהג לעשות בדיקות פתע בכיתה. פתאום היה צועק, בדרך כלל בימי חמישי, "ציצץ" ובודק. למי שלא הייתה ציצית נהג להרביץ על הגב בקנצ'יק. כל הילדים ליוו את המכות בצעקות "טומא, טומא, יקרא". מהשיעורים האלה חזרנו הביתה בפחד גדול.
המגיד גר מול בית כנסת הגדול, ואשתו הייתה מוכרת חלב וגבינה. סיפרו עליהם שחיתנו אותם כיתומים בבית הקברות היהודי כדי לעצור את המגיפה שהייתה באותה עת. המגיד נהג לאסוף כל השנה גרושים בודדים מהילדים, וביום ההולדת של משה רבינו עשה ארוחה חגיגית לילדים, שהייתה מלאת שמחה. זה היה קורה בחורף, בקור, אבל לנו היה חם ונעים. הייתה חגיגה גם כשמישהי ילדה. הלכנו לשיר לה ולקרוא קריאת שמע, וקיבלנו סוכריות.
שעיה היה תלמיד טוב. מצאנו לפני כמה שנים בארכיון העירייה תעודה שלו מכיתה א'. יואל התעניין יותר במרחבים.
כשפרצה המלחמה נסגרו בתי הספר בפקודת השלטונות, ואבא שכר מורה שלימדה אותנו חשבון ולימודים כלליים. היה לנו גם מורה שלימד פעמיים בשבוע לימודי קודש. הוא היה יהודי ממוצא פולני שגורש מגרמניה בסמוך למלחמה או מיד לאחר פריצתה. זכור לנו שאימא נהגה לכבד אותו בסנדוויץ' והוא אכל אותו בתאווה רבה, וגם את הפירורים. למדנו בעצם עד גיל 12. אז עזבנו את הדירה והתחלנו לעבוד.
אבא
את אבא אנשים כינו בחיבה " קליינע מוטלה". הוא היה אדם מאוד חברותי, נמרץ ומשפחתי. כולם אהבו אותו. אבא דאג תמיד לבית, שלא יחסר לנו מאומה. היה נוהג למשל למלא את ה"קיילה" (מרתף) במוצרי יסוד כמו תפוחי אדמה, פחם ופירות וירקות לשימור. יואל היה נוהג לרדת אתו למרתף ולעזור לו לסדר. אבא היה חובב ספורט ושחייה. היינו נוהגים ללכת אתו לפארק פוינטובסקי ולשחות בבריכה. אבא גם אהב מאוד טיולים. בשבת היינו הולכים לפעמים עם סל אוכל לפסיגווב, שהוא מקום קייט סמוך לעיר, ועושים פיקניק. לפעמים שכרנו שם בקיץ דירה לנופש, ואבא היה מצטרף אלינו בסופי שבוע. לאבא היו חברים רבים למשל דוד מליונר שהיה חבר טוב שלו. בשבת בדרך לבית כנסת נהגנו לשתות אצלו תה. הייתה להם חבורה של אנשים ששיחקו יחד קלפים. ביניהם היה אברהם זוהר החלפן, שיוסלה רוזנבלאט לן אצלו כשבא לעיר לתת קונצרט. אהבנו לבוא לשם כי זוהר נהג לתת לנו ולילדים אחרים פרוטות מה"שודה געלט" (קופה). זו הייתה חגיגה. אבא היה מיודד גם עם השכנים הפולנים. בקיץ הם ישבו ודיברו על פוליטיקה.
אמא
אימא הייתה עקרת בית, מטפלת בילדים ודואגת לסבתא. כמו כל הנשים באותה עת היא הייתה אישה קשת יום, שהייתה עסוקה ימים ולילות באחזקת הבית, בבישולים ובתיקונים. זה לא כמו היום. אז למשל לעשות כביסה לקח שבוע ימים. כל הבית היה אז על גלגלים. בנוסף לרוחלה המשרתת ולבנות שעזרו לה, שכרו גם כובסת פולניה. היו מרתיחים מים ומשרים את הבדים, מכבסים, ואחר כך מסובבים את הכביסה במנגל גדול וארוך ולבסוף מעבירים את הלבן בכחול מיוחד, כדי שיצא מבריק ומגוהץ.
אימא בישלה ואפתה טוב, טשולנט, מרק בשר, בובעס, מרק אטריות, עוגת אוכמניות (יאגדיס). הכנו בבית עם אבא גם יין מדובדבנים בתוך בקבוק גדול שכוסה בבד עם חורים, וכן מרמלדה (ריבה) מאוכמניות.
הילדים עזרו לאימא בקניות. את מוצרי היסוד כמו קמח וסוכר קנינו במכולת של הדוד חנוך, אח של אימא, שהייתה די רחוקה מהבית, אבל היה כדאי ללכת עד לחנות, שכן קיבלנו שם פרס, באניס (גרעיני דלעת) לפיצוחים. בשוק אימא נהגה לקנות עוף.
לאימא היו חברות. בזמנן הפנוי המועט הן נהגו ללכת יחד לפלאץ צ'ארניאצקגו, לשורלה דה צ'יינקה. שם היו קוראות ב"צאינה וראינה". במשפחה של שורלה שהייתה מאוד דתית וילדיה הלכו לישיבת "חכמי לובלין", היה צייאני (מיחם), שממנו משפחות לקחו מים חמים בשבת. אנחנו גם זוכרים שכל שבת ביקרנו את עמנואל, האח של אימא. הייתה לו בת שקראו לה שרה, לימים הונינגמן. לאחר שאמה נפטרה שרה עלתה לארץ והייתה ממייסדי טירת צבי.
שעיה
שעיה מספר: "נולדנו שונים. יואל יצא שמן ובריא ואני חלשלוש. השכנה שלנו קארבוביאק שלא היו לה ילדים ביקשה מיד לאחר הלידה לאמץ אותי. אחר כך נולד להם בן שנקרא יורק, שבסופו של דבר הפך לשיכור. היינו בקשר חזק עם המשפחה, גם במהלך המלחמה ולאחריה. בגיל עשר קארבוביאק לקחה אותנו בעגלה וסוס דרך היערות לאחוזה בסטובניצה, עיירה באזור, כדי להבריא אותנו. אני השתעממתי שם ויואל היה ממש מאושר, כי זה היה בזמן הקציר ואפשר היה לרוץ בשדות. אהבתי מאוד לקרוא עיתונים וספרים והתעניינתי בפוליטיקה. ככה זה עד היום."
יואל
יואל מספר: "לבעל הבית שלנו שהיה פרוון פולני עשיר היה גן גדול ויפה, והוא נתן לנו להשקות אותו. באפריל עם בוא האביב השכן לקח אותנו ואת ילדי החצרן לחדש את הגן. כל היום עבדתי בגן, הסתכלתי בציפורים, נהניתי וטיילתי. בכל יום ראשון אשתו של בעל הבית חתכה דליות גדולות בגינה. זה היה מראה שעורר אצלי קנאה. גם בבית היו לפעמים פרחים שבעל הבית הביא לנו מגינתם. קרוב אלינו גרו אנשים פולנים, עניים מרודים, באוטובוס. הייתה להם פרה אחת ושלחו אותי לקנות מהם חלב. בדרך הלכתי לגינה ושכחתי לחזור הביתה. התאהבתי בגינון והפכתי לגנן לכל חיי. אני זוכר כמו היום את בעל הבית יוצא בבוקר למרפסת ונהנה להשקיף על הגן הפורח שלו. שנים לאחר מכן נהגתי גם אני לעמוד כמוהו, עם ידיים שלובות מאחור במרפסת ביתי ברחוב ארלוזורוב בתל אביב ולהשקיף על גינת ועד הפועל, שהייתי שותף בהקמתה, ועליה הייתי אחראי שנים רבות. אמרתי לעצמי גם לי יש גן משלי והוא גדול ויפה מזה של בעל הבית שלנו בפיוטרקוב."
שעונים
אבא היה שען מומחה, כמו כמה מבני משפחתנו. הוא למד שענות אצל משפחת קולף, שהיו קרובי משפחה שלנו. משפחת קולף גרה בעיירה סמוכה לפיוטרקוב. אדון קולף היה שען מדופלם וגברת קולף הייתה שדכנית. המחזאי חנוך לוין מזכיר את משפחת קולף, שכנראה היו שכנים שלו ליד התחנה המרכזית בתל אביב. לאבא הייתה חנות של שעונים ותכשיטים, ברחוב שירודזקה 6. זה היה רחוב השענים. היו שם כעשר חנויות של שמולביץ, גרוס, אברום ברנדווין ושל אחרים. יום שישי היה יום המסחר הער ביותר. ביום שבת החנות הייתה סגורה לגמרי, ביום ראשון הייתה סגורה חלקית. הייתה אז דלת צדדית שהייתה פתוחה למחצה.
אבא עסק בעיקר בתיקון שעונים מסוגים שונים. היו שעונים לתלייה על הבגד, שעונים מעוררים, שעונים של עובדי הרכבת, שעוני קיר ועוד. עד גמר המלחמה חיינו מזה ולמעשה חיינו ניצלו בזכות אבא ומומחיותו בשעונים.
ב-1993 זכינו לראות שוב את אחד השעונים של אבא. באחד הביקורים בפיוטרקוב הביא לנו אותו פולני מפיוטרקוב, שאביו קנה את השעון אצל אבא. את הפולני הכיר שעיה במקרה: היה לו שכן באבן גבירול שהחליף בולים. השכן קיבל מכתב מאספן פולני מפיוטרקוב והעביר את כתובתו לשעיה. מ-1970 שעיה התכתב אתו ושלח לו חבילות, ורק אחרי למעלה מעשרים שנה הגיעה ההפתעה. הייתה אז התרגשות רבה. גם זכינו לקבל את כלי העבודה של אבא מיחזקאל שידלובסקי, שלמד אצל אבא שענות.
מוסיקה
בחגים הלכנו לבית הכנסת הגדול לשמוע את החזן המפורסם ברוך קמינצקי. את תפילתו ליוותה מקהלה גדולה של כעשרים וחמישה איש מכל הגילים. ב-1936 נכנסנו לשיר במקהלה זו. אנו עדיין זוכרים שירים מהמקהלה למשל את השיר הראשון שלמדנו לשיר לפני חנוכה "שיר מזמור לחנוכת הבית", וכן את השירים ששרנו בחגים, "אתה בחרתנו", "כבקרת רועה עדרו", ועוד ועוד. למקהלה היה ילד סוליסט בשם גרשון סטרקובסקי. גם בבית הקשבנו לחזנות. היו לנו פטיפון והרבה תקליטים של חזנים מפורסמים כמו רוזנבלט, ראוונער, קווארטין וסירוטה. מתחנו את המנואלה, ישבנו על הרצפה והקשבנו. בנוסף לחזנות אבא אהב מאוד אופרה. הוא נהג ללכת לביתו של קמינצקי, שם היו מאזינים לאופרות. גם סביב שולחן שבת שרנו זמירות. אנחנו עדיין זוכרים את השירים והמנגינות. יואל הוא המוזיקאי שבינינו ויודע לנגן על אקורדיון.
שבת
בתקופה ההיא לא היו בבתים אמבטיה או מקלחת ואנשים התרחצו במרחצאות של גויים או במקווה של יהודים. לקראת שבת נהגנו להתרחץ במקווה. בערב הלכנו בבגדים חגיגיים להתפלל ב"פישל אמשינר שטיבל" ברחוב פרנה. כשחזרנו חיכה לנו שולחן שבת חגיגי שאימא הכינה. נרות, חלות, יין, מעדנים, זמירות. הייתה אווירה מיוחדת. בשבת בבוקר אכלנו עוגיות ושתינו חלב קר. בלילות כשלא יכולנו לישון נתנו לנו לשתות פאפקה (חלב חם, ששמים בתוכו סוכר ובשבת עוגיות). בשבת בבוקר נהגנו לדבר פולנית אינטליגנטית כאילו אנחנו יושבים בבית קפה. לאחר מכן הלכנו לבית כנסת, ושעיה נשא את הטלית של אבא, כדי למנוע "טלטול" של אדם מבוגר. לאחר התפילה אכלנו ארוחת צהריים שבתית עם טשולנט וקיגל. אבא הלך לנוח ונעל את הבית כדי שלא נצא החוצה. אך הבנות הלכו לתנועת נוער, וכך יכולנו לצאת לחצר הבית ולעשות מלחמות עם ילדי השכנים. אחר הצהריים היו ביקורים הדדיים אצל משפחה וחברים וכשיצאו שלושה כוכבים, אבא היה דבר ראשון מעשן.
חגים
בחגים אימא הכינה אוכל מסורתי ועוגות מיוחדות לפי החג: עוגת גבינה (קייס קיכן), עוגת תפוחים (אפל קיכן), עוגת אוכמניות (יאגדה קיכן). נהגנו ללכת לבית כנסת הגדול לשמוע את החזן והמקהלה. בצד ימין של בית הכנסת היה לסבא נתן מקום ישיבה קרוב לארון הקודש. בצד שמאל ישבה משפחת הרב לאו. סבא נתן היה חסיד ראדושיץ.
ל"ג בעומר היה חג רציני בעיר. תנועות הנוער קיימו מצעד ומשם היו הולכים ליער ראקוב לפעילות צופית. רצנו אחרי אחותנו חנה מה"שומר הצעיר". גם שמחת תורה היה חג מיוחד. המתפללים יצאו לרחובות מכל בתי הכנסת ורקדו עם ספרי תורה. גאוות השטיבל שלנו היה ספר התורה שמשפחת הנדל תרמה. נהגו אז גם להשקות את האנשים מתוך חבית עם בירה. הייתה אווירה עליזה ומלאת משחק. בחג פורים היינו מתחפשים. בערב חג השבועות היינו הולכים לשוק וקונים עלים ארוכים שמהם עשינו צפצפות ועם זה קשטנו את הבתים. בפסח בחצר שלנו הייתה מאפיה של אלטמן. כמה שבועות לפני פסח הוא גייס נשים שהכינו את המצות. זו הייתה אטרקציה. אנשים באו לקנות בהמוניהם. שמו בתוך סדין ולקחו הביתה למשמרת. גם הפולנים טעמו את טעם הפסח. הריח התפשט בכל העיר.
ילדות מאושרת
עד המלחמה הייתה לנו ילדות מאושרת. הסתפקנו במועט. אם היה מה לאכול ואם היה בחורף פחם היה טוב. הייתה עזרה הדדית ותקוות גדולות. כשהכול התחיל להתערער גברת קולף, שהייתה אישה צדקת, אמרה שכאן לא יקרה כלום כי יש בעיר את קברו של הצדיק ברנרד. אך לדאבוננו זה לא מה שקרה.
פרק שני – תקופת המלחמה
הפלישה
בשבת של ספטמבר 1939 ישבנו בצהריים בבית ואכלנו טשולנט ואז התחילה הפצצה. מיד ירדנו למרתף הגדול של הבניין. ההפצצות היו כבדות וממש גילחו את רחוב סלוואצקגו. ליד פיוטרקוב הייתה עיירה קטנה בשם סוליוב. הרבה אנשים מהעיר ברחו לשם מפחד ההפצצות ודווקא שם נהרגו. לא ברור מדוע הגרמנים הפציצו כל כך את סוליוב. הם גם הפציצו את הדרכים שהיו מוצפות בפליטים וכך יכלו לעורר מהומה ולהשתלט על הכול. אחרי שלושה ימים הצבא הגרמני פלש העירה והתחילו לירות לכל הכיוונים. כמה יהודים נהרגו. מכמה שטיבלים הוציאו יהודים לשטוף בתי שימוש עם טליתות, הורידו את זקניהם ושילחו אותם לבוכנוולד. רק חלק חזרו. כולנו נמלאנו חרדה מהמתרחש.
הגטו
לאחר שלושה חודשים הכריזו על הקמת גטו. הגטו לא היה מוקף חומה אלא מסומן בשלטים ואנחנו בסרטי מגן דוד. אסור היה לצאת ממנו ללא רשות, והתנועה הייתה עד שעה 5 בערב. אך יחסית למקומות אחרים הוא היה גטו שדי נוח לחיות בו. האיכרים הפולנים היו נכנסים בחופשיות ומוכרים מוצרי אוכל. לא רעבנו, כי לאבא היה חוג לקוחות.
בשנת 1940 מקום מגורינו היה עדיין מחוץ לגטו, ואז נדרשנו לעזוב את הכול ולהיכנס לגור בגטו. נטישת הבית המרווח והמרוהט על כל תכולתו הייתה הטרגדיה הראשונה שלנו, שמאוד פגעה במשפחה ובביטחונה. ועדת השיכונים של היודנראט הקצתה לנו חדר אצל משפחת פרל. גרנו שם שלוש משפחות, 8 נפשות בחדר אחד.
גם את החנות נדרשנו להעביר לגטו והתמקמנו בחנות של איש בשם קלושינסקי. צרה רודפת צרה. אחר כך אחותנו הצעירה חנה חלתה בטיפוס ולקחו אותה לבית חולים לקרנטינה (בידוד). למזלנו היא הבריאה לאחר זמן מה וחזרה אלינו. בינתיים העיירה התמלאה בפליטים רבים וחסרי כל, והמצב נהיה מאוד גרוע. היה מחסור חמור באוכל ובגמינה (בית תמחוי) שבבית הקהילה היו מחלקים בהקצבה תמורת תלושים אוכל לעניים, קצת לחם וקצת מרק. הרבנית לאו עבדה שם בחלוקת מזון. אך היו עדיין גם כאלה שמצבם הכלכלי היה תקין ודאגו לעצמם. ביניהם היינו גם אנחנו.
צרה אחרת הייתה העבודה הכפויה. מיד בהתחלה החלו לחטוף אנשים מכל הבא ליד. כל גרמני יכול היה לקחת לעצמו עובדים בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. גם כאן הקהילה התארגנה. נפתח משרד עבודה, בראשות פאלק פוזננסקי. האנשים נרשמו ונשלחו לעבודה בצורה מסודרת. כך היה גם אתנו. הקהילה ארגנה קבוצה של שבעה ילדים בני 12 לעבודה בגנים של העירייה ובמשרדי הגרמנים. קיבלנו תעודת עובד ואישור שמותר לנו לצאת מהגטו. היינו חייבים לשאת על ידינו את המגן דוד, אך הדבר לא הפריע לנו. יצאנו בבוקר לעבוד בגינות ולהשקות ואחר הצהריים חזרנו לגטו. תוך כדי עבודה היינו משתוללים ומשחקים. זה היה די נחמד. אך היו עבודות קשות ומפרכות שאליהן שולחו בחורים ומהן לא חזרו. למשל המשלוח ללובלין לביצוע חפירות. רק מעטים חזרו בהתערבותו של נציג הקהילה גומברג שהחזיר אותם תמורת שוחד.
חיילים יהודים
אחותינו רושקה (רחל) התחתנה זמן קצר לפני המלחמה עם אברהם יצחק בירנבוים, רפד מהעיר, בחור מאוד מוכשר. הוא היה מגויס לצבא הפולני ונפל בשבי. היות שהיה משרתו של גנרל הוא נלקח למחנה השבויים של הקצינים וניהל שם את משרד הדואר. כך התיידד עם קצינים גרמנים וידע איך לדבר איתם. מצבו שם לא היה רע, עד כדי כך שהיה שולח לנו משם חבילות אוכל. ב-1940 הגרמנים החליטו לשחרר את כל השבויים היהודים ולהשיבם לגטאות מגוריהם. זכור לנו שחיכינו לו בתחנת הרכבת. והנה הוא מופיע במדי צבא ועם שתי מזוודות מלאות. היה ברור שאין לו מושג מה קורה אצלנו. פתאום בא חייל גרמני ורצה לתפוס אותו לעבודה כפויה. הגיס שלנו סירב ללכת אתו. החייל תפס אותו ולקח אותו לגסטפו. החייל הגרמני סיפר לקצין הגסטפו שהגיס שלנו לא רוצה ללכת לעבודה, אך הקצין שיחרר אותו. התופס היה המום ואמר בטרוניה שאין זה נכון לעשות, שכן הנתפס כנראה ירה בחזית על חיילים גרמנים. הקצין השיב לו: "טיפש, כמובן שהוא ירה. זה מה שעושים חיילים במלחמה", ושחרר אותו.
בפיוטרקוב חיה משפחת לנדאו. גם קרוב שלהם שלמק זלוטוגורסקי חזר מהשבי במדים. כשהגיעו לגבול עמד שם דוכן וחילקו אוכל של הצלב האדום. הוא ניגש ולקח את האוכל, ואז גויה קראה אחריו: "בוא חזרה יהודי מלוכלך ותחזיר את מה שנתתי לך. אין לך מה לעשות פה, לך ליהודים". גם הוא הוחזר לגטו. אשתו של שלמק, חנה לבית לנדאו, ניצלה כי הסתתרה אצל פולניה בפיוטרקוב כל ימי המלחמה. היא התחזתה לפולניה לכל דבר, הלכה עם המשפחה להתפלל בכנסייה ואפילו שרה במקהלה. בשלב מסוים אביה הגיע לעיר ורצה לבקר אותה. אך המסתירה סירבה לכך ואמרה: "יהודים אני לא רוצה כאן". רק ילדים שאפשר היה לנצר היו טובים להם. הזוג זלוטוגורסקי היגר לאחר המלחמה לאורווגאי. לבנם קראו יהודה.
במסתור
ב-1942 הגיעו אלינו שמועות שמוציאים להורג יהודים בהמונים. לעיר הגיע יידבסקי שברח מטרבלינקה וסיפר מה שקורה שם. היודנראט והרב לאו השתיקו אותו כי לא האמינו שהורגים ושורפים אנשים. אנחנו ומשפחת רוזנוואלד הסתתרנו בעלית הגג שמעל בית אחותנו. גיסנו אברהם יצחק הוא שבנה לנו את המסתור. סבתא חיה הייתה אישה מאוד מבוגרת ושכבה במיטה, כשנכנסנו למחבוא אי אפשר היה להכניס אותה אתנו ובלית ברירה השארנו אותה במיטה. כשהיינו במחבוא שמענו ירייה, ואימא מרוב אימה חטפה שיתוק בצד שמאל. התלבטנו אם לצאת ולראות מה קרה. אבל לא יכולנו לעשות זאת. לא ראינו את סבתא יותר. כך הסתתרנו במשך שלושה שבועות. בינתיים השילוחים (אקציות) של אוקטובר 1942 הסתיימו.
יער ראקוב
מחבואינו התגלה על ידי יונה לוין מהמשטרה היהודית שהגיע בליווי חיילי גסטפו. היה צריך להתחנן בפני לוין שלא יירה בזקנה שהתגלתה אתנו. ריכזו את כולנו ואת הבלתי לגאליים האחרים שנתפסו בבית הכנסת הגדול, מה שנקרא "בית כנסת שני". אחר כך רצו לפנות את הרכוש של האקציות ולקחו אותנו, את אבא ואת שלוש האחיות. את כל היתר הוציאו בנובמבר 1942 ליער ראקוב ורצחו אותם. אימא הייתה ביניהם.
דהפלשטלה (כלבו)
את הרכוש הרב של המשולחים אספנו לבית הספר מאריה קונוניצקה ולבתים נוספים. הגרמנים הקימו דהפלשטלה, כלבו גדול ובו מחלקות שונות, שבהן הותקנו מדפים לאורך הקירות. הגרמנים באו לשם עם הנשים ולקחו את מה שמצא חן בעיניהם. העובדים ארזו את המוצרים ושלחו אותם לגרמניה. בכלבו הייתה גם מחלקת שעונים. אברהם, בנו של משה ברנדווין, היה מנהל המחלקה. עבדו שם אחיו יוסל, אבא, דינקה שולץ לבית הורוביץ, מוניה גרוסברג, שמשון רוזנשטיין ואחרים. יואל המשיך לעבוד בפינוי הבתים ושעיה כמו יהודים בלתי לגאליים אחרים הוחזר לבית הכנסת.
שעיה מספר: "אחד הממונים בכלבו היה גרמני, בנדיט גדול, בשם מייסטר קלטר, שנתן לאבא שעון לתיקון. השעון לא היה מוכן בזמן. אבא אמר לבנדיט שלא הספיק לסיים כי עצרו את העוזר שלו בבית הכנסת. לפני ההוצאה להורג ביער ראקוב הבנדיט, כמו כל הפרוטקציונרים, הגיע לבית כנסת, ניגש לאחראי ולחש לו משהו. אז צעקו "איפה השען ברנדווין?". כשהתייצבתי המום, קלטר ניקה לי את הבגד, ניגש לשוטר יהודי בשם פרלמן, ואמר לו שהוא אחראי להחזיר אותי לכלבו, למחלקת שעונים, ושם גם אני עבדתי עם אבא."
לאברהם ויוסל היו ידי זהב והם היו מוערכים מאוד על ידי הגרמנים. היה להם בית מלאכה ברחוב סטארה וורשבסקה והם גרו ברחוב פטוציאגו 31. ביתם נחשב כמקום מקלט בטוח. כך שאם קרה משהו תיכף רצנו אליהם בבקשת עזרה. יואל ואחותו גיטל הסתתרו שם. השוטרים היהודים באו לשם לתפוס בלתי לגאליים כמותם. יצאו משם שני קצינים גרמנים וגירשו אותם משם וכך ניצלו.
עבדנו שם ב-1942–1943 וגרנו ב"גטו הקטן". שמענו על בן דוד שלנו שהיה שוטר שיכול היה להינצל, אך בחר ללכת עם הוריו לטרבלינקה, ושמענו שהורגים שם יהודים, אבל איך שהוא זה לא נגע לנו. היינו עסוקים בלשרוד. הייתה לנו שגרת חיים, היינו לבושים בסדר, אכלנו שתינו לא רע, ואפילו בילינו. תקופת מה גם שמענו רדיו. במחלקה שלנו היה אדם אחד שהיה מומחה לרדיו והוא הצליח להרכיב רדיו. נהגנו להקשיב לבי.בי.סי. יום אחד נכנס לחדר מושמה, "השד של הגסטפו", הרס בזעם את הרדיו, והזהיר אותנו שאם עוד פעם אחת זה קורה הוא יהרוג אותנו.
מחנה העבודה פיומקין
בסוף יולי 1943 שילחו מהעיר את כל אלה שלא עבדו במפעלי קארא-הורטנסיה ובוגאי, כחמש מאות איש. שמעון וארשבסקי, ראש הקהילה, הודיע שאנחנו ואבא נשלחים למחנה העבודה פיומקין, שבו מפעל ענק לייצור תחמושת, ששכן בתוך יער. האחיות נשלחו למחנה הכפייה בסקרז'יסקו-קמיינה במחוז קיילצה. במחנה שלנו עבדו שלוש משמרות. כל משמרת בת שמונה שעות. התנאים שלנו שם היו לא רעים, אף שהיו תקופות שהעבידו אותנו קשה. העבודה בבית החרושת הייתה עם ספירט נקי ורבים הבריחו את החומר בפחיות, למכירה לגויים תמורת כסף או אוכל. כשנתפסו, תלו אותם. היו עשרות מקרים כאלה. יואל עבד במחלקה ראשונה בהורדת החביות של חומר הגלם מהקרונות. מנהל המפעל מייסטר מטיאס היה עוקב מקרוב אחר העבודה והיה חותם על החביות שקיבל. שעיה עבד במחלקה שנייה שם ערבבו את הספירט עם חומר הגלם.
יואל מספר: "אחרי כמה ימים הגיעה שמועה שמטיאס מחפש אותי. זה היה מפחיד. כי מטיאס היה מסוגל לשפוך ספירט נקי על אנשים ולפצוע אותם. אך נכנסתי לחדר של מטיאס והיה מונח שם מגש של אוכל עבורי. הוקרה על עבודתי."
שעיה מספר: "ביום ראשון אחד הוצבתי לנקות את המכונות ולא הלכתי לעבודה אלא חזרתי למחנה. למחרת קראו לי למשרד של מאטיס, גרמני גבוה וחזק. הוא הוריד לי את המכנסיים והיכה אותי עשרים מכות. אבא חיכה לי ליד המשרד והוציא אותי משם. אחר כך הציבו אותי בקרון לפרוק פחם. עבדתי בעבודה קשה זו כל הלילה. אחר כך חליתי בטיפוס והכניסו אותי להסגר ללא טיפול וללא תרופות, ואבא היה מאכיל אותי דרך החלון עם פירורי לחם, וזה כנראה מה שהציל אותי. לאחר מנוחה של זמן מה חזרתי לעבוד."
אוקראינים הובילו אותנו לעבודה ובחזרה ולא הפריעו לנו לשיר שירים פולניים וחזנות. אחר כך היינו חופשיים לעצמנו במחנה המגורים שלנו שהיה במרחק של 5 ק"מ מבית החרושת. גרנו בבארקים (צריפים) ארוכים לפי עיר מוצאינו. השומרים הסתובבו במחנה ושמרו, אך לא הציקו. היה די אוכל. בערב היינו חוזרים ומספרים סיפורים. מספרים ושרים, היו בהחלט חיים חברתיים. בחגים הדתיים היו מתפללים. גם שם אבא תיקן לגרמנים שעונים, וזה עזר. את מעט הכסף שהיה לנו אבא החביא בתוך כר נוצות. יום אחד לא מצאנו אותו במקום המגורים אך למזלנו יואל מצא אותו בתוך השלג. מזל כזה לא היה לנו עם המעיל הטוב של אבא. הוא השאיר את המעיל והפולנים גנבו לו אותו. לא הצלחנו למצוא אותו.
בקיץ 1944 כשהחזית הרוסית התקרבה העלו אותנו על רכבת והביאו אותנו לרמפה של בירקנאו. לא ידענו להיכן הגענו, אך לפי מצב האנשים שפינו את הרכבות ראינו מיד שפה זה הגיהינום.
אושוויץ-בירקנאו
פתחו את דלתות הקרונות אך לא אמרו לנו לרדת. היה יום חם. היינו צעירים וצמאים וקפצנו החוצה ללא רשות, הסתובבנו והסתכלנו. היו מסביב ביצות וחולות. ראינו מישהו מטייל. שאלנו אותו היכן אנחנו והוא הצביע על הארובות של המשרפות. עמדנו שם עשרים דקות והתבוננו אחר כך שתינו ממי הגשם ועלינו בחזרה לרכבת. כל הטרנספורט נסע אחורה ונכנס לבירקנאו. בין האנשים היו דיבורים שנכנסים מפה ויוצאים דרך הארובות. אך כולם השלימו עם הגזירה. לא היו בכי או צעקות רק חרדה אחת גדולה. הגרמנים עם הכלבים הם אלה שצרחו בלי הפסק ועשו הכול בריצה מטורפת, כדי לא לתת לאנשים לחשוב.
שם הפשיטו אותם וגילחו אותנו באמצע הראש בתספורת "לאוזה שטארסה" (רחוב הכינים). אחר כך הכניסו אותנו למרחצאות וכבר ידענו שאנחנו הולכים אל מותנו בגז. אך באופן בלתי צפוי יצאו מהמקלחות מים. הלבישו אותנו בבגדי פסים וכפכפי עץ. אחר כך הכניסו אותנו לצריפים וקעקעו על ידינו מספרים: B61 (אבא), B62 (שעיה), B63 (יואל). שם הפסקנו להיות בני אדם והפכנו למספר ולעדר. לכל דבר נלקחנו בקבוצה, גם לשירותים.
יואל מספר: "במהלך ארבעת הימים שהיינו במקום, שני אנשים אזרחים תפסו אותי, ושמו אותי על טנדר שהוביל למרפאה באושוויץ. במרפאה חיכו 15–20 ילדים באותו גיל. בכל פעם נכנס אחד ולא יצא. חשבתי מה עושים שם לילדים. אחרי כמה זמן מישהו יצא מהמרפאה ואמר "מספיק להיום". לקחו אותי בטנדר בחזרה לבירקנאו. כנראה שזו הייתה המרפאה של מנגלה. אחר כך על המשאיות התקרב אלי קצין גרמני תפס לי את היד ואמר שאני קטן מדי ולא אוכל לעבוד. תוך שהוא מחזיק אותי ביד הוא לקח אותי מרחק גדול. פתאום עזב את היד שלי ואמר לי "לך". התחלתי לרוץ לכיוון המשאית, אל שעיה ואבא. לפי המראה זה היה כנראה מנגלה."
סוסנוביץ
בבגדי פסים נלקח כל הטרנספורט שלנו במשאיות לעיר סוסנוביץ, סניף של אושוויץ. הגענו ב-10 בלילה והתברר שיש במקום בית חרושת לחומר נפץ. אנחנו עם עוד עשרה ילדים היינו מקבלים תפוחי אדמה בשקים וצריכים לקלף אותם. גרנו בצריף משותף של שישה עשר ילדים. אבא עבד במפעל, אך היו אתו כמה כלים, והוא תיקן לגרמנים שעונים. יואל רצה להעביר אוכל לאבא, אך לרוע המזל כשעברנו ליד השער הראשי עמד שם גרמני בשם שניידר. הוא ראה מה יואל עושה, הוציא את האקדח וכיוון אליו. למרבה הפלא אחרי שנייה הוא הכניס בחזרה את האקדח לנרתיק, וחיי יואל ניצלו. כנראה שאת חיינו גם הציל מנהל המחנה שהיה אסיר קומוניסט ואמרו שיש לו אח גנרל בצבא הנאצי. הוא היה איש ליברלי. כשלפעמים באו מאושוויץ לקחת את החולים, הוא השאיר אותנו במטבח כדי שלא ייקחו אף אחד מאתנו.
על המחנה סגרו גדרות מחושמלים. בכל זאת השבויים הרוסים ניסו כל הזמן לברוח, כי היו רודים בהם קשות. רבים מהם נתפסו ונתלו בפומבי. המראות היו קשים. חוץ מאירועים אלו וההתנפלויות של ה"פליליים", היו שם חיים די מסודרים. היינו יוצאים לעבודה, עובדים ושרים. במחנה היו תחרויות בוקס וכדורגל. הייתה הרגשה שהגרמנים זקוקים לנו ולכן שומרים עלינו שנחיה.
בינתיים הרוסים התקרבו. גם שמענו את הפצצות של האמריקאים על מפעלי התחמושת. היינו אדישים ואפילו לא התחבאנו. הגרמנים החליטו לפנות אותנו משם ואז התחיל העינוי הנורא של "צעדת המוות".
צעדת המוות
הלכנו כעשרה ימים לערך בדצמבר המקפיא של שלזיה, ללא אוכל, דרך כפרים ושדות. מי שפיגר בדרך, נורא ביער. אי אפשר היה לברוח, כי היינו שבורים פיסית ונפשית, לבושים בכותנות הפסים ובעלי תספורת מיוחדת. כדי שלא ניפול או נפגר הלכנו עם אבא שלובי זרועות. בערבים, אם היה מזל, היינו מקבלים בחוות שחנינו בהם תפוח אדמה בקליפתו. התקדמנו עם החזית וראינו את החיילים הגרמנים בנסיגתם. בלילות היינו חונים בחוות. שם השכיבו אותנו לישון בתוך החציר. בבוקר הגרמנים היו עוברים על ערימות החציר עם רובים מכודנים כדי לתפוס את הבורחים.
הכול היה הרוס. הלכנו והלכנו עד שהגענו לסודטים בצ'כיה. ברטיבור עברנו דרך רחוב ראשי ובו בתים יפים בני שלוש קומות. מכל החלונות זרקו עלינו לחמים ועוגות בבכי, כל מה שהיה בבית. תפסנו בידיים מה שזרקו. לא נשכח את טוב לבם אף פעם.
באחד הלילות, כשבאנו לישון בחווה, אבא התגנב ודפק על הדלת. בעל הבית נתן לו לחם עם שומן חזיר. כשחזר למתבן אנשים הרגישו בכך קפצו עליו וחטפו את הלחם לקרעים. חתיכת שומן נשארה וזה היה הדלק שלנו בדרך. זה מה שבאמת הציל אותנו.
לאחר כמה שבועות הגענו לאוסטריה ושם העמיסו אותנו על רכבות. היה זה חורף קשה והקרונות היו דחוסים בהמון מתים. אנחנו מגיעים לאיזשהו מקום. פותחים את הקרונות ואנו רואים שלט "מטהאוזן". הגענו למחנה גדול ומסודר, הוציאו אותנו מהקרונות, הפשיטו אותנו בקור הכבד של פברואר ומשם למקלחות ולצריפים. היה שם צפוף בצורה מחרידה ואי אפשר היה כלל להסתובב. שם לא עשינו שום דבר מועיל. היינו מעבירים אבנים, ללא תכלית, מקצה אחד לקצה השני ובחזרה. עבדנו גם קצת במיון בגדים.
היה לנו שם מזל גדול כי יואל קיבל כל יום מנשקה (מסטינג) של מרק מספרדי קומוניסטי שהיה אסיר במחנה. זה אחד הדברים שהציל אותנו. שהינו שם כחודשיים-שלושה, לעתים תחת הפצצות. עמדנו שעות במסדרים. שוב ושוב היו סופרים אותנו. אנשים מתו כמו זבובים כי כבר לא היה אוכל. ליד השערים היו ערימות ערימות של מתים. ואז, חודש לפני תום המלחמה, אבא חלה בדיזנטריה ואושפז בבית החולים, ואז הפרידו לראשונה בינינו. סיפרו לנו שראו את אבא חי ושומר על הגרמנים עם רובה. אך אלינו הוא לא חזר. חזרנו מספר פעמים למטהאוזן, כדי לחפש אותו ולא מצאנו. כל הזמן היה לנו מוסר כליות על כך שהשארנו אותו שם. לפני שלוש שנים במוזיאון השואה בוושינגטון נמצאה תעודת פטירה של אבא. הוא הלך לעולמו שבועיים אחרי השחרור בבית החולים האמריקאי.
שוב פינו אותנו לצעדה. הגענו כבר לגונצקירחן, ליד וולס (אוסטריה). קרוב ליער עם ביצות הקימו שם צריפים בשבילינו. הלכנו בסך הכול 30–40 ק"מ. חלק גדול מתו או נהרגו בדרך. רק 3,000 מתוך 20,000 ניצלו.
פרק שלישי – לאחר המלחמה
ב-4 במאי 1945 לפנות ערב אנו שומעים צעקות של ההונגרים: "פיזלן", "פיזלן" (הקשב), "הגרמנים ברחו".
יואל: אמרתי "אני לא ישן, אני לא סוגר את העיניים", וכך שכבנו עד למחרת בבוקר בתוך היער. בבוקר קמנו חמישה חברים וגררנו את עצמנו דרך השדות לוולס. שם עמדו חיילים אמריקאים המומים למראנו. התמקמנו בבית ספר ונעלנו את הדלתות. שמענו דפיקות על הדלת. מישהו ניגש ופתח את הדלת. נכנס חייל אמריקאי ואמר שהוא יהודי. הוא התחיל לבכות. הוריו מקילצ'ה. הוא יצא לטנק והביא כל מה שהיה שם. הוא הצטער שהיה צריך לנסוע, ובא שוב לפנות בוקר עם ממתקים. סיפר שהם שומרים על קבוצת אס.אס. ואנחנו יכולים לבוא ולעשות להם מה שבא לנו. אך אנחנו בקושי הלכנו, וזה לא מה שעניין אותנו באותו רגע. לא היה לנו כוח. היינו בסך הכול חמישה ילדים. ביום הראשון ישבנו על יד נחל. ראינו לידו מוטל ונכנסנו. בעלי הבית פחדו ולקחו אותנו לחדר למעלה. היו שם מיטות עם מצעים לבנים, כריות, הכול היה צח, זמן רב לא ראינו דבר כזה. למחרת בבוקר המיטות היו שחורות מרוב כינים. בבוקר ירדנו לנחל לשטוף את הבגדים. אחר כך באו נציגים מהעירייה והודיעו שמרכזים את כל הפליטים בקסרקטין, כדי להחזיר כל אחד מאתנו לארצו. לא ידענו מה לעשות.
יום אחד באו כמה ג'יפים מעוטרים במגיני דוד עם חיילי בריגדה יהודים. הם הביאו אוכל ואמרו שלמחרת יבואו לקחת אותנו לארץ ישראל. ואמנם הם הגיעו והבריחו אותנו במכוניות סגורות לגבול האיטלקי. ראינו שיש כבר מי שמטפל בנו.
הגענו למודנה לאקדמיה צבאית. שם הופיע בפנינו אליהו גולדנברג. היינו שם כמה ימים ונסענו ברכבת לבולוניה ומשם לפירנצה. בהרים הגענו למוסד שהיה בזמנו של נוער פשיסטי בשם וילה ברומזה. שם התארגנו בקבוצות מאות ילדים. כל מפלגה בארץ שלחה אנשים משלה. המדריך שלנו היה איש השומר הצעיר מבית אלפא. שם נודע לנו שאנחנו הולכים לקיבוץ של השומר הצעיר. היינו בווילה חמישה חודשים. האכילו אותנו כמויות אדירות של אוכל ושוקולד. בכל זאת אנחנו החבאנו אוכל מתחת למיטות. מדריכים ישראלים לימדו עברית, צופיות, שירים. קיבלנו סרטיפיקטים של עליית הנוער. הסיעו אותנו ברכבת לנמל בארי ומשם הפלגנו עם עוד כאלפיים וחמש מאות איש, על "פרינסס קטלין" לעתלית. שוב היינו בני אדם עם בגדים של אונר"א.
בארץ
הביאו אותנו ארצה לקרנטינה בעתלית. לאחר כשבועיים נלקחנו לעליית הנוער בקיבוץ בית זרע. היינו שם שנתיים וחצי, עד 1948, ונהיינו בני אדם. בבית זרע שעיה פרסם מודעה בסוכנות וכתב מכתב לשכן שלנו, המרפא קראקוביאק, ובו שאל אם מישהו מבני המשפחה פנה אליו. קראקוביאק ענה כי האחיות פנו אליו והן גרות בלודז'. דרך חיפוש קרובים נוצר עמן קשר והן הגיעו לארץ ב-1950.
כל הקבוצה שלנו התגייסה לגדוד הראשון של הפלמ"ח. שם עברנו את כל מלחמת השחרור. המפקד שלנו היה יצחק חופי. הייתה זו תקופה יפה. אחרי בית זרע עזבנו להשלמה בעין השופט, ומשם עברנו לתל אביב. שם אנו גרים עד היום. שעיה הוא יהלומן ויואל עסק בגננות. שנינו הקמנו משפחה. שעיה נישא לחנה, מבית דטנר. יש לו שני בנים, מוטי וצחי, וארבעה נכדים, רם וכרמל, אסף וגיא. יואל נישא לפיליס מבית הורוביץ, יש לו שתי בנות, שרה ומירי, ושני נכדים, שגיא ותום.
הלכנו כל הדרך ביחד, וכך אנחנו עד היום.
