יומנו של יהודה דב יששכר שיטנברג
הקדמה
סבא יהודה וסבתא שרה היו עבורי דמויות חשובות מאד.
בשנות ילדותי גרנו בתל אביב בדירה לידם, וחוויותיי כילדה שזורות באינספור זיכרונות טובים של סבא וסבתא והקשר המיוחד שהיה ביננו.
גם לאחר שעברנו לגור ברמת גן המשכתי לבקרם, ולאחר פטירתה של סבתא ביקרתי אחת לשבוע את סבא.
סבא כתב את זיכרונותיו מיד עם פרישתו לגמלאות. העברית בה הוא כותב היא מעולה, וברור שהיא נסמכת על העברית שלמד בילדותו בפולין. את הזיכרונות כתב במחברת בכתב ידו הברור, ואחר כך אף העתיק אותה לעותק נוסף, נקי יותר.
עם פטירתו נותרו בידינו שני עותקים ואמי – ברכה בחרה למסור לי עותק, מתוך ידיעתה והכרתה אודות הקשר המיוחד ששרר ביני ובין אביה-סבי.
עם גדילתם של ילדי, ובפרט עם הצטרפותם למסעות לפולין, הם פנו אלי בבקשה לערוך את הזיכרונות שהיו כתובים בכתב יד.
כמובן שנעניתי בשמחה רבה לבקשה וגם אמי ברכה הצטרפה לפרויקט הקלדת החומר. במסע לפולין של בתי רוני, שהתקיים במרץ 2011 ושאליו הצטרפתי גם אני, כבר הייתה בידנו טיוטא מודפסת של הזיכרונות ונעזרנו בה לאיתור שמות בני המשפחה שנספו בשואה ולהתחברות אל נספים אלו בהקשר המשפחתי.
הזיכרונות כתובים בשפתו ובסגנונו היפיפה של סבא יהודה ולא שיניתי את הטקסט מלבד מקומות בודדים מאד . גם הכתיב של השמות והמקומות נכתב כפי שמופיע במקור. הוספתי לטקסט תמונות של בני משפחה ששרדו וגם של אלו שנספו בשואה ונותרו מהם רק התמונות. ומי ייתן וחוברת זאת תהווה זיכרון נוסף עבורם.
תודות לבעלי יוסי על שסייע לי רבות בעריכת החוברת.
יעל גבאי (הורוביץ)
קורות ימי חיי - זיכרונות
נולדתי בשנת תר"ע, 1910 בארץ פולין בעיר בנדין, חבל זגלמביה, לאבי יואל בן יהודה יששכר שיטנברג והסבתא חיה'לע ליביש בר שיטנברג, ולאמי בילה בת אלעזר הכהן שינטאל והסבתא מרים מבית טלנר, בבית יחיאל וינר (בית מפורסם בעיר בגלל גדלו), הילד החמישי להורי ז"ל.
לפני נולדו ארבע בנות. הבכורה גולדה, לאה, רחל'ה, וחנה. אחותי רחל'ה נפטרה בדמי ימיה בעיר פיוטרקוב-טריבולנסקי.
העיר בנדין הייתה עיר ואם בישראל. גרו בה 30 אלף יהודים שהיו רוב אוכלוסיית העיר. על ידה היו מכרות פחם גדולים בעיר דומברובה-גורינצה ע"י העיר בנדין.
יהודי העיר התפרנסו ממסחר וחרושת. היו בה הרבה בתי כנסת ובתי תפילה (שטיבלך) מבתי אדמו"רים כגון חסידי גור, אלכסנדר רדומסק וכו'. היו בה בתי ספר של זרם המזרחי, חדרים עם מלמדים כנהוג בכל הדורות, יסודי התורה מאגודת ישראל, גימנסיה מהזרם של הציונים, מוסדות חסד כגון לינת הצדק, לינת החולים, מושב זקנים, עזרה הדדית לשכבות המעמד הבינוני ודלי העם, בית יולדות, בתי מרחץ ועוד....
התקיימו בה מפלגות מכל הזרמים: הציונים וגם הסוציאליסטים. בני העיר לקחו חבל בכל הפעולות של הזרמים החלוצים והרבה מבניה עלו ארצה, עזרו והשתתפו בבנין הארץ ובהפרחת שממותיה, הגנת היישוב ותקומת המדינה.
משפחת אבא הייתה יוצאת העיר פיוטרקוב – טריבולנסקי ע"י העיר לודז' המפורסמת בגודלה ובתעשיות האריגה והסריגה.
בעיר פיוטרקוב היו בתי כנסת ובית מדרש שהיו מפורסמים בכל פולין בעתיקותם ובגודלם. יהודיה היו מושרשים בעם. התקיימו בה בתי כנסת ובתי תפילה (שטיבלך) מבתי אדמו"רים כגון חסידי גור, אלכסנדר רדומסק ועוד, מפלגות מכל הזרמים הציונים והחלוצים, גם מהמפלגות הסוציאליסטיות. היו מבניה שעלו ארצה בעליה השלישית לפני הצהרת בלפור.
בעיר התנהלו חיים פעילים בכל התחומים, בפרט במפלגות הציוניות שהכשירו את חבריה לחיים ציונים חלוציים וגם להגשים את שאיפותיהם. הרבה מבניה עלו ארצה ועזרו לבניין הארץ ולהווסדה של המדינה.
כעת נחזור למשפחת אבא. לאבי ז"ל היו שני אחים: חנוך הניק הגדול ממנו, ואברהם הצעיר ממנו. הם גרו בעיר מולדתם בפיוטרקוב שם גרה הסבתא חיה'לע, האמא של אבא שאני הכרתיה.
הסבא יהודה דב ליביש בער, נפטר בשמי ימיו. אבא סיפר כי בהיות אביו צעיר לימים הלך ללוות לעולמו את אחד היהודים מחשובי העיר, בר-אוריין ומעשים טובים והתבטא לפני העומדים של ידו: "אשרי וטוב לו ליהודי שיזכה לשכב ע"י הנפטר החשוב הזה". אחרי זמן קצר חלה ונפטר והוא עצמו זכה לשכב על ידו.
אחי אבא התפרנסו ממסחר והקימו משפחות. לדודי חנוך היו שלושה בנים: יואל, מנדיל, פנחס ואחותם הבכירה גיטל. היא התחתנה ונולד לה בן. הוא שאף לעלות ארצה ולא עלה בידו והוא נספה בשואה.
בנו בכורו יואל עלה ארצה בעליה השלישית. היה בארץ כמה שנים, חזר לפולין ונספה בשואה.
בנו השני מנדיל היה בר השכלה. הקים משפחה ובתו הצעירה בת שבע ע"ש האמא שלו נטלטלה בשנות השואה במחנות העבודה של הנאצים ימח שמם עם דודתה אחות אמא שלה ועלה בידה אחרי המלחמה להגיע ארצה עם דודתה. היא התחתנה כאן והקימה משפחה.
בנו הצעיר פנחס עלה ארצה בשנת 1933 , הקים משפחה. נולדה לו בת ציפורה. אחרי היותו בערך 15 שנה בארץ היגר לאמריקה עם בתו, אולם ציפורה סירבה בתוקף להישאר בחו"ל, חזרה ארצה, התגייסה לצה"ל שם הכירה את בן-זוגה. התחתנו והקימו משפחה. בעלה זלמן ממלא תפקיד בכיר בצה"ל והיא מורה לאנגלית. אביה פנחס נפטר באמריקה. זמן קצר לפני פטירתו בא ארצה בתור תייר לבקר אצל בתו ומשפחתה. רכש לו קרקע בכפר סבא. זמן קצר אחרי חזרו לחו"ל נפטר ולפי צוואתו הובא ארונו ארצה והוטמן בכפר סבא.
האח הצעיר של אבא הצטיין בתור בעל תפילה מעולה עם קולו הערב והיה מקובל להתפלל בימים הנוראים ובחגים בבית הכנסת שהתפלל שם. הוא הקים משפחה גדולה בת תשעה ילדים: ליביש-בר, דוד, אפרים, לאה, חנה, מאיר, יואל, גולדה, חיה. בנו השלישי אפרים זכה לעלות ארצה. בערך בשנת 1933 התחתן ונולדו לו שלוש בנות: יפה, שולמית ונעמי שהשתרשו בארץ, התחתנו והקימו משפחות בארץ ומצבם שפיר. אפרים נפטר באופן פתאומי מהתקפת לב בשנות החמישים לחייו והוטמן בקרית חיים ע"י חיפה שם גר לפני פטירתו.
מבנו השני דוד נשארה בת שמה לוטי שהתגלגלה בימות השואה מדנציג שבפולין לאנגליה בתור אחת מיתומי השואה ועלתה ארצה בעליית הנוער. היא התחתנה והסתדרה יפה בארץ.
כעת למשפחת אמי ז"ל. האמא נולדה לאביה ר' אלעזר שינטאל הכהן ולאמה מרים בעיר בנדין ע"י קטוביץ, סוסנוביץ. אביה נפטר בדמי ימיו והשאיר אחריו משפחה גדולה שהסבתא מרים גידלה אותם. מוצאה ממשפחה מיוחסת. סבא של אמי היה ר' ליבלי, דיין העיר בנדין. אחיה יצחק מאיר ואהרון גרו בעיר בנדין. אחיה יעקב גר בסוסנוביץ. אחיה חיים מנדל ואחיותיה שרה'לה, אסתר'ל, מלכה ברינדול גרו בעיר זוירציה הקרובה לבנדין. חלקם היו סוחרים וחלק מהם היו בעלי מקצוע. זאת היתה משפחה ענפה ומכובדת שיחסינו איתם היו קרובים מאד. בעלה של דודתי שרה'לה האחות הבכורה של אמי, ר' בריש פרוברג היה קבלן לצביעה והוא גם העסיק לפעמים את דודו שגרו בזוירציה. הוא היה איש אמיד והשיא את בתו צירל-לאה עם חתנו שלמה יששכר ליור מבנדין שיצא ממשפחה מכובדת ועשירה. בשנת 1924 בעליה הרביעית עלה עם אשתו ארצה ובידו אמצעים כספיים בכדי להשקיע ולשכן את משפחתו בארץ. בימים אלה נוסדה במושבה מגדיאל ושלמה היה בין מייסדיה, התיישב בה והיה פעיל במוסדותיה, עזר בבניינה ובשכלולה. הם הקימו משפחה. הוא נטע פרדס הדרים והיה בין המתיישבים החשובים במושבה עד יום פטירתו. דודי ר' בריש אחרי פטירת אשתו שרה'לה בזוירציה עלה ארצה וגר אצל בתו במגדיאל . כל ימיו בארץ דודי היה מבקר אצלנו לעיתים תכופות כשהיה מבקר בתל-אביב ויחסינו אתם היו קרובים.
בנה הבכור דר' יעקב היה כשרוני מאד בעל השכלה גבוהה בעיקר הצטיין במדע התנ"ך. היה מרצה באוניברסיטה, לעיתים היה משתתף בפרשנות היומית בקול ישראל. הוא נפטר בדמי ימיו והשאיר אחריו אשה ושלוש בנות. יהי זכרו ברוך. בתה של דודניתי צ'ילה שרה ע"ש דודניתי הסתדרה יפה. התגוררה בכפר סבא. היא נפטרה אחר מחלה קצרה בשנתה ה- 45 והשאירה אחריה שתי בנות. יהי זכרה ברוך.
בנה הצעיר עמוס הוא בעל אמצעים. מנהל את הפרדסים שהנחילו אביו. הוא קשור עם המשפחה ומשתתף בכל אירוע משפחתי.
בעליה הרביעית עלתה ארצה דודנתי חנה – בת דודי יצחק מאיר אח אמי ז"ל. היא התחתנה בארץ עם בעלה נחום רביב (בוברוב) מוצאו מפינסק, מהנדס במקצועו. חנה הצטיינה במיוחד בתור שחקנית על הבמיה והיתה חברה בתאטרון "אהל". הם גידלו שני בנים כשרוניים: הבכור עוזי גמר את האוניברסיטה, למד רפואה וקיבל תואר דוקטור לרפואה. כיום הוא רופא ילדים בבי"ח "דונולו" ביפו. הצעיר עמירם גם הוא למד באוניברסיטה, קיבל השכלה גבוהה וכיום הוא ד"ר לפסיכולוגיה. הוא מרצה לעיתים בשידורי קול ישראל במקצועו. לעת זיקנה חלתה דודניתי חנה ואחרי מחלה קשה נפטרה. יהי זכרה ברוך.
אחרי השואה הגיעו ארצה ליביל וגוטקה בנו ובתו של דודי חיימ'ל אחיה שלי אמי ז"ל. דודני ליביל הגיע ארצה עם אשתו שושנה. נולדו להם בארץ שני בנים. הבכור הוא בכל השכלה, לומד רפואה, והשני הוא בגיל הצבא ומשרת בצה"ל. הדודן ליביל נפטר באופן פתאומי מהתקפת לב. בנו הצעיר היה אז לפני גיל הבר-מצווה. הם ביחסים הדוקים עם המשפחה ומשתתפים באירועי המשפחה. הדודנית גוטקה התחתנה והיגרה לחו"ל ואח"כ חזרו ארצה. מכל משפחתה הענפה של אמי נשארו יחידים ורוב רובם של מבני המשפחה קרובי אבי ואמי נספו בשואה. יהי זכרם ברוך. בני המשפחה שארית הפליטה שזכו לעבור את השואה ולהישאר בחיים רובם עלו ארצה ויש לנו קשרים הדוקים אתם. הם משתתפים בכל אירועי המשפחה ואנו ביחסים טובים אתם.
כעת נחזור למשפחתנו. בבנדין עסק אבי במסחר ואמי ניהלה בית מלאכה לסינורים. נהוג היה בימים אלה בבתי הספר בעיר, בתור חובה של כל תלמידות בתי הספר היה ללבוש סינרים ולכן בית המלאכה שגשג והיה מפורסם בעיר. בבנדין נולד גם אחי אלעזר בשנת 1914 קרוב לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. כנראה שהמצב הכלכלי בעיר השתנה לא לטובה בפרוץ מלחמת העולם לכן החליטו הורי לעבור לגור לעיר מולדת אבי בפיוטרקוב – טריב, שהייתה קצת מרוחקת מהחזית לפני שמצאנו דירה המתאימה לנו גרנו אצל הסבתא חיהל'ה אמא של האבא היא הייתה מסורה מאד לילדיה ולנכדיה, התייחסה אלינו באהבה ובמסירות נפש. זכורני כשגרנו אצלה וזה היה בחורף הייתי אז בן 4.5 שנים. באתי מהרחוב וידי היו קפואים מהכפור ששרר בחוץ, באיזו חיבה קראה לי: "בוא נכדי היקר" והגישה לי סיר מים קרים מהדלי "וטבול ידיך בהם וידיך הקפואות יפשירו ויוטב לך מהכפור המציק".
אחרי זמן לא רב השגנו דירה מרווחת בת שלושה חדרים והשתקענו בעיר. לפני שעברנו לפיוטרקוב הספקתי עוד להתחיל ללמוד בחדר בעיר בנדין אצל המלמד אברהם ליביש שהיה מפורסם בעיר בתור מלמד דרדקים. כנראה שהייתי אז בן ארבע ואחותי חנה ז"ל שהייתה קצת גדולה ממני התלוותה אלי לשם ונמצאה איתי בחדר עד שהתרגלתי לילדים שלא היו מוכרים לי. בפיוטרקוב אבא פתח חנות לכלי בית ואח"כ סחר בתוצרת צבעים בסיטונאות, אבקות צבעים ששימשו לסיוד, לכביסה וכד'. היו לנו קשרי מסחר ברחבי ערי פולין ששיווקנו לסוחרים את תוצרתנו. אח"כ יסד אבי בית מלאכה ל"שווטים" ולמקלות טיול שהיו אז באופנה בכל רחבי פולין וכל בחור ומבוגר רכש אותם לטיול ברחבי העיר. אבא הביא ממרחקים בעלי מקצוע ויצרנו את המוצרים האלה. בעברנו לפיוטרקוב אבא מסר אותי ללמוד אצל מלמדים בחדרים פרטיים עם ילדים בגילי כנהוג בימים אלה. כשהתבגרתי לאט והייתי בערך בשנתי התשיעית עברתי ללמוד בבית הספר "תרבות" שהיה קיים בעיר שמה קלטתי את ידיעותיי הראשונות בשפה העברית ונצנוצי החיבה הראשונה לארץ ישראל. זכורני באותן השנים ביום טו' בשבט אסף מנהל בית הספר את ילדי הכיתות כשהשלג מבחוץ כיסה את רחובות העיר והכפור היה בערך 20 מעלות מתחת לאפס. הכפור הורגש במלוא עוצמתו, והנה המורה מספר לנו על מזג האוויר בעונה זו בארץ ומתאר לנו איך השמש מלטפת ומחממת ביום בהיר כיום הזה את כל היקום בעונה זו את ארץ אבותינו, ואיך ילדי הגנים ובתי הספר יוצאים וחוגגים בחיק הטבע את חג הטו' בשבט, ואת השירים השמחים ששרו אז על יד השקדיה הפורחת, ונוטעים נטיעות חדשות: עצים ופרחים. קשה לתאר את הרושם והמצב רוח שהשרתה עלינו ההרצאה הזאת. חלמנו אז בהקיץ ואמרנו בלבנו הלוואי והיינו בין הזוכים להשתתף עם הילדים המאושרים האלה.
כדאי להזכיר רגשי ילדות אלה. אחרי תקופה מסויימת כשנוסד בעיר בית הספר "המזרחי" אבא העביר אותם לשם. בבית ספר זה קלטתי תורה ולימודי חול שנשתמרו בי עד היום.
בחג החנוכה כשבית הספר הציג באולם את המחזה "חנה ושבעת בניה" השתתפתי גם אני בתור אחד מהשחקנים. כמדומני שהייתי הבן הצעיר ביותר בניהם. גם דיקלמתי את השיר המפורסם של ביאליק "אם יש את נפשך לדעת". השתתפתי גם בטיולים בל"ג בעומר ביערות הסביבה. כשגמרתי את בית הספר היו לי פחות או יותר מושגים בינוניים בלימודי קודש שנשתמרו בי עד היום. במשך הזמן הוספתי בלימודים באופן עצמאי כפי השגת ידי. מנהל בית הספר היה מורי ר' משה יחיאל ברון שעלה ארצה בשנת 1924 ואני הייתי בין המברכים אותו לעלייתו ארצה בשם חניכיו במסיבת הפרידה שערכה לו הסתדרות המזרחי המקומית. הוא נמצא בארץ וגר בתל-אביב ואני נפגש איתו לפעמים וגם רכשתי את ספרו שחיבר בארץ תורות על פרשיות השבוע. הייתי תלמיד שקדן והשתדלתי לגמור את בית הספר ולהיות בין התלמידים המצטיינים, בכדי שאוכל להבא להמשיך וללמוד לימודי קודש וחול אצל מורים ולרכשו נכסי רוח כפי יכולתי. בהיותי בשנת הבר-מצווה אבי חלה מחלה ממושכת וזכורני כשהתחלתי להניח תפילין, מחלתו מנעה ממנו לבוא לבית הכנסת ולבקש שיכבדוני במפטיר כנהוג היו נערי ישראל המגיעים לעול מצוות. כשסיפרתי למורי מר משה יחיאל ברון שהגעתי לשנתי השלש עשרה להיות לבר מצווה שאלני למה לא מסרתי לו על כך והיה דואג להכין אותי הנעלה לנער בישראל בהגיעו לגיל הבר מצווה ושיכבדוני בעליה לתורה למפטיר . תמיד כשמתקיימת במשפחתי חגיגת בר מצווה לבן שהגיע לכך ומכבדים אותו במפטיר אני נזכר כשאני הגעתי לגיל בר מצווה לא זכיתי להתכבד במפטיר, אבל מאז עברו הרבה שנים ובמשך שנים אלו כבר זכיתי הרבה פעמים לעליית מפטיר.