אביבה אוסרי לבית פוקס קרקובסקי – זיכרונות מהמסתור

שכתוב עדות אביבה אוסרי ל"יד ושם" מ-2008. קלטת מספר 9129 ועדות שסופרה בקיבוץ ראש הנקרה ב-23 בפברואר 2012. הוכן לדפוס על ידי ד"ר דינה פלדמן. תודה לאביגיל משה על הסיוע.
 
fox_krakowski1.jpg


נולדתי ב-6 במאי 1938 בשם אספרנסה פוקס בביתנו בלודז'. הייתי בת יחידה לאמי בלה (ברוניה) לבית קרקובסקי, ולאבי דב מאיר פוקס.
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

אימא


אימא נולדה בפיוטרקוב-טריבונלסקי, והיא בת למשפחת קרקובסקי האמידה, שהשתייכה לחסידות גור והייתה ממייסדי "אגודת ישראל". המשפחה גרה ברחוב ז'לזנה, ליד מסילת הרכבת. מקור השם קרקובסקי מציין כנראה שהמוצא שלהם מקרקוב. סבא מנחם מנדל קרקובסקי וסבתא שפרינצה, לבית הוניגמן, נישאו כשסבתא הייתה בת 12 וסבא בן 14. היה זה בזמן הכיבוש הרוסי והנישואין בוצעו כך שהחתן יהיה כבר אב לשלושה ילדים בהגיעו לגיל 18, ובכך יימנע גיוסו לצבא. בגיל 14 סבתי ילדה את הבן הבכור ועד גיל 18 היו להם כבר שלושה ילדים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

 
 


 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


מספרים שסבתא הייתה משחקת "חמש אבנים" עם הפאה הנוכרית שלה והיו קוראים לה לבוא להיניק. מאוחר יותר סדר החיים של סבתי היה כזה שאת פסח וראש השנה היו כולם חוגגים בפיוטרקוב, ובין לבין היא הייתה נוסעת בין הילדים שלה שהיו מפוזרים ברחבי פולין. במפגשים היה שולחן מיוחד לילדים הרבים שבמשפחה. מספרים שסבתי אהבה מאוד לרקוד ובנה הבכור היה מצטרף אליה. הם היו זוג מוכר בפיוטרקוב לריקודים.
אימא מספרת שפעמיים בשנה היו נוסעים לחופשות – אחת בזקופנה והשנייה במושינה. הנשים והילדים היו נוסעים לחודש, עם כל הכבודה, המבשלות, המטפלות, והבעלים היו באים בסופי שבוע ברכבות. האיכרים היו מחכים בתחנת הרכבת עם עגלות כדי לקחתם למקום הנופש. אימא שמרה על מנהג החופשות בקפידה גם בארץ ונהגה לנסוע פעם לצפת ופעם לירושלים. מספרים שבינקותי הלכתי לאיבוד במושינה, זחלתי אחרי תרנגולת אל תוך היער וחיפשו אותי יום שלם.
לאימא היו שתי אחיות, האחת מבוגרת יותר והשנייה צעירה יותר. אין לי מושג אם הם היו 11 או 15 ילדים. אני הכרתי רק את דוד יהושוע, שהגיע לארץ מווינה עם אשתו, בת משפחת קרופניק, ב-1936, ואת דודה מניה, שהייתה אתנו במחבוא. את מניה ביקרנו בארה"ב ב-1996.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

 


 

 

 

 

אמי הייתה כנראה ילדה מאוד חברותית, ונשארו לה חברות, מימי ביה"ס. לדודתי מניה היה ראש מצוין למתמטיקה, בפולנית קראו לה "סטורוזום", שפירושו מאה מוחות. אימא תמיד אמרה שהיא לא חכמה כמו מניה, אך לאימא הייתה חוכמת חיים וכושר הסתגלות מופלא. מניה קראה לאימא "אחותי הגדולה" ואימא קראה למניה "אחותי הקטנה". זה הצחיק אותנו, כי הפרש הגילים ביניהם היה שנה אחת בלבד.
אימא סיפרה שסמוך למקום מגוריהם היו ערימות פחם. היא נהגה להחליק על הפחם ותחתוני התחרה הלבנים שלה התלכלכו. על כך היו כועסים עליה מאוד.
לאימא היו ידיים טובות, היא רקמה בכישרון רב "פילה", רקמה על רשת. אימא לא נחה לרגע, והייתה מסייעת לאנשים בלי לבייש אותם. לאימא הייתה ילדות ונערות מאושרת בפיוטרקוב.
אמי הייתה קשורה מאוד לאימא שלה. כשסבתא הייתה כבר חולה, היא זו שבעיקר טיפלה בה. אמי כנראה לא אהבה במיוחד את אבא שלה. היא סיפרה שכל פעם שהאחים שלה היו חוזרים מהישיבה, הוא היה מסתגר איתם ובוחן אותם ומי שלא הצליח היה חוטף מכות. סבתא לא אהבה את מה שקורה וניסתה למנוע זאת. עובדה שכאשר מלאו חמישים שנה למות סבא, אימא הפסיקה להדליק לזכרו נר, ולזכר סבתא היא לא הפסיקה. אימא כנראה לא למדה בבי"ס יהודי וללימודים היהודיים שלה הביאו לה מורה.
בפרוץ המלחמה סבי עבר מפיוטרקוב לוורשה כדי לשמור על הרכוש. אני זוכרת שפגשנו אותו שם, וזאת בזכות המילה "קאקושקי" (סוכריה ברוסית), שסבא הציע לי. זה זיכרון אמתי. סבא נפטר בוורשה משטף דם במוח.
אמי נפטרה בט"ו בטבת 1993 וקבורה בבית הקברות בקיבוץ ראש הנקרה.

 

אבא
 

אבי, דב מאיר פוקס, נולד בלודז', גם כן למשפחה אמידה ודתית מאוד מחסידות אלכסנדר. אך הוא היה לבוש "קצר", זאת אומרת במקטורן רגיל, ולא בבגדי חסידים מסורתיים. הוא גם למד בגימנסיה של איצה ליס, ששפת הדיבור בה הייתה עברית, וסיים לימודי כימיה, כנראה בטכניון לודז'. סבתי נחמה פוקס התאלמנה בגיל 26. במשפחה היו שלושה ילדים בלבד, שסבתא גידלה אותם למלא תפקידים בבית החרושת: אבי היה הכימאי, אחותו היה מנהלת חשבונות של המפעל ואחיו היה משווק הסבונים. בשנת 1938 נרשם של שם אבא ואחיו, רפאל ניסן, פטנט על ייצור סבון משמן צמחי. הם יצרו סבון שנקרא "טאטרי", על שם שרשרת ההרים בדרום פולין, שאליהם אבי היה נוהג לנסוע לסקי. בית החרושת היה ממוקם באזור לא יהודי וכל הפועלים שלנו היו גויים. לפני המלחמה המשפחה קיבלה את הזיכיון של סבון פלמוליב.
אבא היה הבן הצעיר, ומיד כשהתחתן עם אימא, סבתא נחמה באה לגור איתם. ההיכרות בין אבא לאימא הייתה באמצעות אח של אימא שהכיר את אבא מלודז'. סבתא נחמה הייתה אתנו למעשה כל זמן המלחמה. היו די הרבה מתחים בינה ובין השאר משום שהייתה אישה דעתנית ושמרנית והמשיכה להקפיד על מנהגיה מהעבר, למשל לבישת פאה נוכרית וענידת עגילי יהלום. שני הרגלים שהיו זועקים לשמים בשונותם מהסביבה, באותה עת של מלחמה.
הזיכרונות שלי מאבא הם מאוד מוגבלים אך אני יודעת שהייתי "ילדה של אבא". כל בוקר כשהתפלל הייתי נכנסת מתחת לטלית שלו. זה היה רגע אינטימי שלנו בבוקר. אין ספק שהיחס הבסיסי שלו אלי היה כאל "הנסיכה". אני זוכרת שהוא היה קורא לי "פרינצסה". אני מניחה שאם היו לי אחים או אחיות זה לא היה המצב, אבל הייתי ילדת סולו.
אני לא יודעת אם כך אימא גידלה אותי או כך גידלתי את עצמי, אך אף פעם לא היו לי מניירות של ילדות או תחומי עניין של ילדות. מה שאפיין אותי שהיו לי הרבה חברים בנים ומעט חברות. מגיל מאוד צעיר טיילתי הרבה. גדלתי בסביבה שלא הייתה מפרגנת לבנות, אבל אף פעם לא הרגשתי שאני פחותה.
אבא היה אדם נוח. ניתן ללמוד זאת בראש ובראשונה מכך שהסתדר עם אימא שלו. הוא אהב ספורט ותנועה בשטח, וכנראה פחות ללמוד. אבא היה חבר במועדון סקי והיה מומחה בגלישה. הוא היה מרכיב אותי במגלשיים מאחוריו, וזה מראה על המיומנות הגדולה שלו בסקי. מספרים שהיה קם בבוקר ומנסה להתחמק מלימודים בתואנות שונות, אך ללא הועיל. סבתא נחמה הקפידה על לימודיו.
אבא היה בנאדם שנגע באנשים. כשהייתי בת 18 הגיעה חבילה מחוץ לארץ מידידיה, שהיה חבר של אבא מהתיכון, אני לא יודעת איך הוא ידע שיש לי יומולדת. הוא שלח לי שק שינה למרות שלא הכיר אותי. אימא קיבלה את זה באופן טבעי, אמרה שהם היו חברים טובים. עד היום אני משתמשת בשק השינה הזה לכסות ילדים, כי לכך הוא מתאים.
אבא נרצח ונקבר עם דודי בבית הקברות היהודי בפיוטרקוב טריבונלסקי, כנראה בינואר 1944, ועל כך אספר בהמשך.

 

ברכבות
 

כשהמלחמה פרצה גרנו בלודז'. הייתי בת שנה וחצי. מה שאני יודעת על מה שקרה לנו במלחמה זה בעיקר מסיפורי המשפחה, אך יש לי גם כמה זיכרונות משלי. מיד עם כניסת הגרמנים לפולין התחילה בריונות והתעללות ביהודים. היא הגיעה גם למשפחה. בן דודי מצד אימא היה אצלנו בביקור. כשפרצה המלחמה דודי הגיע מפבייניץ לקחת אותו הביתה. הוא היה לבוש קפוטה, ובדרך אלינו התעללו בו הגרמנים. אבא העריך מיד שצריך להסתלק כמה שיותר מהר מהאזור. הוא ניסה להגיע לגבול הרוסי, אך לא הצליח וחזר הביתה עם החלטה נחושה לצאת לדרך על מנת למצוא מקום בטוח למשפחתו. טרם יציאתנו אבא והפועל הראשי, שהיה פולני ממוצא גרמני, החביאו בבית החרושת רכוש רב מתחת לבסיסי המכונות.
מאז "גרנו" תקופה ארוכה ברכבות, נסענו בכל רחבי פולין בין בני משפחת קרקובסקי הרבים. לאימא ולי לא הייתה הופעה יהודית אופיינית, אך אבא וסבתא היו כהים. אני זוכרת שאימא הצטלמה בדרך כאיכרה פולניה, ושאבא אימץ את האופנה הגרמנית של הופעת היטלר, עם השפם הקטן. מאוד עזר שאבא ואימא דיברו פולנית טובה ולא "פולנית של יהודים", וזה שהייתי ילדה טובה ומפותחת. הם שמו עלי תרמיל וסיר לילה, וזה היה הציוד שלי בשנתיים הבאות. בכל מקום שפתחו גטו עברנו הלאה, כך שהמשפחה שלנו לא הייתה אף פעם בגטו.
בילינו במסתור בסך הכול כשלוש שנים. הרכב הנדודים שלנו כלל את הוריי, סבתי נחמה, הדודים מניה ובעלה שמחה בונים פרל, ואותי, עד לרצח אבי ודודי.

 

גושקוביצה
 
בסופו של דבר באנו לגור בעיירה גושקוביצה, דרומית מזרחית ללודז' ודרומית לפיוטרקוב. בעיירה זו חיה משפחת זאמל, משפחה יהודית שבנה יוזק היה חבר טוב של אבא. שניהם היו חברים באותו מועדון סקי. משפחת זאמל הייתה משפחת יערנים מאוד עשירה. היו להם באזור אלפי דונמים של יער. ראינו את הרישומים לכך בארכיב של פיוטרקוב. מגושקוביצה אני זוכרת כלב זאב ענק בשם בוי. התפקיד שלו היה לגרור אותי במזחלת כשאבא ויוזק עשו סקי. הייתה שם עוד ילדה קטנה, בת אחותו של זאמל, שאחר כך הוחבאה עם אמה ודודתה אצל הכומר של הכפר. היא עלתה לארץ עם אמה. אביה, הגיע לכאן עם צבא אנדרס ב-18 בפברואר 1943 ונשאר, כמו רבים אחרים, כעולה בלתי לגאלי. גורלה של הילדה לא שפר עליה עקב מחלת כליות. אחרי התיכון היא נישאה לרומן פריסטר ונפטרה זמן לא רב לאחר מכן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כשהיינו בגושקוביצה הקימו בפיוטרקוב את הגטו הראשון בפולין. אך ב-1941 היו עדיין שמחות בגטו פיוטרקוב. אני זוכרת את החתונה של דודתי מניה, אחותה הצעירה של אימא. אי אפשר היה לקנות יותר בד חדש לשמלת כלה. לכן אימא, שהייתה תופרת ורוקמת בחסד, רקמה פרחים כחולים קטנים על בד לבן ישן. אני גם זוכרת שהנשים והגברים ישבו בנפרד, ואני רציתי להיות דווקא עם אבא וזחלתי עד אליו מתחת לרגלי האורחים. לאחר החתונה זאמל הבריח אלינו מהגטו את דודתי מניה ודודי שמחה בונים פרל.
יש לי עוד זיכרון אחד מפיוטרקוב. ראיתי לוויה יפה עם סוסים שחורים ואני הלכתי אחריה. עד שחזרתי הלב של אימא שלי כמעט נדם מעוצמת החרדה. כשחזרתי היא הכתה אותי מרוב מתח, וזו הייתה הפעם האחת והיחידה שהיכו אותי בחיים.
הורי היו מיודדים עם האליטה של העיירה, כולל רופא העיר ומפקד המשטרה שניידק. ב-1941 הייתה בגושקוביצה שריפה ענקית ובתי היהודים נשרפו, והיהודים נשלחו לגטו פיוטרקוב. זאמל הסתיר את אחיותיו ועבר עם הוריו לגטו. אנחנו החלטנו להסתתר. מפקד המשטרה הוא זה שמצא לנו את המחבוא אצל סטולרסקי, איכר עמיד ובעל משק חקלאי גדול.

 

במסתור אצל סטולרסקי בפיינקי
 
הייתי אז כבת ארבע. אני זוכרת שמפקד המשטרה לקח אותי על אופניים אל משפחת סטולרסקי. נאמר לי שאני קרובת משפחה שלהם מהעיר, כי הפולנית שלי הייתה עירונית. נקראתי בשם סטניסלבה (סטשה) פאלקובסקה, שנולדה במאי 1934. תעודת הלידה הייתה שייכת לילדה שנפטרה. היא נקנתה מכומר כפרי. למדתי אצלם את התפילות וחייתי כמו פולניה נוצרייה, הייתי הולכת איתם לתפילות וללוויות.
לסטולרסקי היה ילד מבוגר ממני, שתי בנות ואח צעיר. נראה לי שילדי המשפחה לא ידעו שאני יהודייה. ב-2005 מצאנו את אחד הבנים, שהיה צעיר ממני בשנה. כדי לזהות אותי הוא עשה לי בחינה ושאל אותי על תפילה בפולנית. זכרתי ממנה משפט אחד ודקלמתי, ואז אמר לי שאני "אורגינלית". הוא זכר שהייתה אצלם ילדה, אך התווכח איתי שקראו לי מרישה.
מבחינת הזהות שלי, התקופה הזו בסופו של דבר יצרה אצלי בלבול, שסחבתי איתי עד אחרי המלחמה. אמנם אבא לימד אותי את התפילות היהודיות, אבל אני לא הייתי שלמה בליבי עם המעט הזה שלמדתי. בנצרות התמצאתי כבר, שלא לדבר על כך שהכנסיות הן יפיפיות והלוויות הן יפות נורא, והרשימו אותי מאוד כילדה, ולמה לחזור ולהיות יהודייה נרדפת.
אצל סטולרסקי היה לי מאוד נוח ואני זוכרת את התקופה הזו לטובה. התפקיד שלי היה לשמור על האווזים. אמנם פחדתי מהם, כי הם נשכנים, אך בסופו של דבר התרגלתי. בערב היינו הולכים לחפור פחם חום, שהיה נפוץ באזור ושכן בתוך ביצות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

אני גרתי בבית סטולרסקי, וכל המשפחה התחבאה בקומה העליונה של האסם. בימים הייתי עם המשפחה הפולנית ובערבים עם הורי. נראה לי שההורים הרגישו ביטחון בקשר אלי ולא דאגו לי, אלא חששו יותר מכך שיגלו אותם. האיכר היה מביא לאבא חלב של פרות ואבא היה מייצר עבורו סבון באסם, שנמכר על ידי הכפרי בשוק השחור. זה היה מצרך מאוד מבוקש, מאז שהגרמנים נכנסו לאזור.
בביקורי לפני מספר שנים בגושקוביצה הסתבר כי הצלם, שהוא ההיסטוריון הראשי של העיירה, הקים במקום מוזיאון קטן, שיש בו גם תבנית סבון אחת מבית החרושת של אבא בלודז', אבל הוא סירב לתת לי אותה.
גרנו במסתור כשנה, ואז באחד מימי ראשון סטולרסקי השתכר בבית מרזח ודיבר. האנשים שאלו אותו מהיכן יש לו כסף והוא אמר "מהיהודים". להורים שלי נודע בדרך כלשהי על כך, ובו בלילה אספנו את המטלטלים וברחנו משם. כשפגשנו לא מזמן את הבנים של סטולרסקי הם סיפרו שמיד לאחר שדיבר הוא הוזמן לחקירה במשטרה הגרמנית. שני כפריים פולנים ממוצא גרמני (פולקסדויטשה) אמרו לו לא להתייצב במשטרה, אבל הוא האמין שיוכל לקנות אותם. הוא התייצב במשטרה ונשלח לבית סוהר בפיוטרקוב. בני המשפחה נחקרו באלימות, ונערכו חיפושים נרחבים אחרינו. לאבא היה כינור, וכשברחנו הוא שכח באסם את השרף שמורחים על המיתרים. זה היה אחד הממצאים המרשיעים נגד סטולרסקי. הוא נשפט ונכלא בבית הסוהר של פיוטרקוב, עד פינויו בעת המרד הפולני ב-1944, ואז גורש לצפון. משם המשפחה קיבלה את הגלויה האחרונה שלו. מאז נעלמו עקבותיו. בכפר נשארה משפחתו, אישה וחמישה ילדים.


במסתור אצל גולנסקי מפורוסווה
 

מיד עם היוודע האירוע בבית המרזח, באחד מהלילות הקרים של סתיו 1942, עזבנו בחטף את סטולרסקי לכיוון מקום המסתור החדש, שהכינה עבורנו מבעוד מועד משפחת גולנסקי שחיה בכפר סמוך. אני זוכרת שהלכנו על פס בטון דק שעבר בתוך ביצה. אבי נשא אותי על הכתפיים. אבא היה ספורטאי ואיש שדה והייתה לו מפה טופוגרפית של האזור, עמה הוא ניווט את הדרך היטב. אך סבתא התעקשה לרדת מהדרך, מפני שחשבה בגלל ברק המים, שזה כביש. היא נפלה למים והתחילה לשקוע. אבא הוריד אותי מכתפיו ונשא את אמו במקומי. אני זוכרת שכעסתי על כך. הגענו לגולנסקי שגר בפרוסווה 10 ונכנסנו לבונקר שהוכן מתחת ללול האווזים. שם התמקמנו עד סוף המלחמה, במאי 1945.
הבונקר היה חפירה, כעין מסדרון באורך של שני מבוגרים, הדודה מניה ובעלה, וברוחב של שלושה מבוגרים, אבא אימא סבתא, ואני. היו אתנו גם מזוודות, הכינור והטלית של אבא. אני זוכרת שאבא הניח תפילין. התאורה הגיעה מנרות והאוורור מארובת פח שבלטה החוצה. החפירה לא הייתה גבוהה, אני כילדה לא יכולתי להרים את הראש. הכניסה הייתה מלול של אווזים. האווזים התרגלו אלינו, אבל לא נתנו לאף אחד אחר להתקרב. זה מה שהציל אותנו. אני לא זוכרת שהיה לי שם קר, למרות שהשארנו אחרינו את כל הפרוות והכסתות. הייתי הולכת תמיד עם מגני אוזניים, כי היו לי בעיות אוזניים. ריפאו אותי בעזרת כוסות רוח. שנים על גבי שנים, אפילו בקיבוץ, הייתי הולכת פה לסבתות שיעמידו לי כוסות רוח. זה תמיד עזר.
במחפורת הזו היה "גשם" מתמיד של עפר, לכן היינו כל הזמן עם מטפחות ראש סגורות. ביום בעיקר ישנו, ובלילה יצאנו החוצה. במחפורת הסתובבו חולדות ענקיות. בקצה המחפורת היה דלי ששם עשינו פיפי, צרכים אחרים עשינו בלילה בחוץ. יום אחד, בזמן השינה, אימא הרגישה שנכנס לה עכברוש לפיג'מה. היא הורידה את המטפחת, קשרה מסביב לירך, שלא יעלה יותר גבוה, הלכה לדלי של הפיפי וניערה אותו לתוך הדלי, שם הוא טבע. אני זוכרת שהקפדנו להחליף בגדים. כשהלכנו לישון לבשנו פיג'מה. היה לי גם סוודר. נדמה לי שהאומנת שלי היא זו שסרגה אותו כשהייתי בגיל שנה וחצי, אך זה לא מסתדר מבחינת גודל, אז ייתכן שזה היה סוודר אחר.
בלילה יצאנו להתאוורר, להתרחץ, לבשל ולהתפנות. אם היה שלג, השתפשפנו בשלג, ואם לא, במים. התרחצנו במים קרים. כך נהגו גם האיכרים. לאימא הייתה דעה שלא יאה שלאנשי תרבות יהיו כינים, ולכן היא שטפה לי את הראש בסודה קאוסטית, ובאמת לא היו לי כינים.
בכלל, כל הפעולות המעניינות היו בלילה. אני זוכרת שהיו מוציאים אותי לסיבוב הליכה ואבא הפעיל אותי במשהו כמו התעמלות. ביום היה די משעמם וניסינו בעיקר לישון. הייתי גם נוהגת למצוץ את בוהן הרגל כנראה משעמום, ואולי בגלל הצורך להיות בשקט. לפני שלוש שנים התעסקתי בעיסות נייר ועלה בדעתי להכין פסל שיתאר את ישיבתי במחפורת. כדי לשחזר את פעולת מציצת בוהן הרגל ביקשתי מנכדתי לחקותה, צילמנו אותה והכנתי את הפסל.
כדי להפיג את השעמום (וגם לאכול את העכברושים) הביאו לי חתול קטן. אבל סבתא עמדה על כך שיקשרו אותו והוא נחנק. סיפור דומה היה עם בובת גרב. סבתא טענה שזה מסוכן להחזיק בובה כי אם נברח, הילדה עלולה לשכוח את הבובה ולחשוף אותנו. הבובה נשארה.
מהתקופה ההיא אני זוכרת הרבה שירי ילדים פולנים. לא לימדו אותי לקרוא ולכתוב אולי כי היה חושך או אולי כי לא היה עפרון או נייר. בגיל 9 הגעתי לארץ כמעט אנאלפביתית. נראה שבימים ישנתי הרבה. הייתה ציפייה גדולה ללילה, ועד היום אני מרגישה בטוחה יותר בלילה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 
בני משפחת גולנסקי, האב, האם וארבעת הילדים, היו אנשים מאוד עניים. היה להם צריף קטן, פרה ואווזים. האיכר היה איש נדיב. אשתו לא הייתה נדיבה כמוהו, אבל לא הסגירה אותנו. אימא חשבה שהיא חשדה בבעלה שהוא התאהב בה. אחרי תקופה של אוכל לא מאוזן, אימא נורא התנפחה. אשת האיכר הייתה מרוצה מהמצב הזה ואמרה ש"השחורה", כך קראה לאימא, אכלה תפוזים יותר מאשר היא אכלה תפוחי אדמה כל החיים.
היינו כלואים, אבל לאבא היו כל הזמן רעיונות חילוץ, שפעל להגשימם. עוד כשהיינו אצל סטולרסקי, אבא ואימא יצרו קשר עם האח של הרופא מגושקוביצה, שהבטיח כי הוא ישיג לנו אשרות כניסה לשוויץ. תמורת זאת הוא קיבל את הפרוות שלנו והון כסף מאבי. אך לי הייתה הרגשה רעה לגביו. בתור ילדה הייתה לי אינטואיציה טובה מאד. ערב לפני היום הגורלי הוא שלח לי בונבוניירה, ואני לא רציתי לגעת בה. חששתי שזה רעל. גם אבא היה מאוד זהיר לגביו. כל פעם שהם קבעו מפגש ביער, אבא היה מגיע קודם, יושב על העץ ומתבונן מה קורה. יום אחד אבא ראה שהוא בא עם הגסטפו ועם כלבים. מכך היה לנו ברור שהגסטפו יודעים כמה אנשים אנחנו ובאילו גילים, אבל לא ידעו במדויק את מקום המסתור.
למחרת התחילו חיפושים באזור. לי הייתה שעלת באותה עת וקיבלתי התקף שיעול. אז חנקו אותי בכר. עד היום אני זוכרת את ההרגשה שלי נחנקת, מעורבת עם קולות הכלבים. בסופו של דבר האווזים הצילו אותנו. הם הבריחו את הכלבים מאתנו. אך המשטרה לקחה את האיכר לחקירה במשטרת פיוטרקוב, והעמידו אותו למשפט. אנחנו שילמנו עבור עו"ד מפיוטרקוב והוא זוכה. גולנסקי חזר הביתה שבור ואשתו לחצה עליו לשלח אותנו. נאלצנו לעזוב על מנת שלא לחזור. זה היה בחורף 1944.
כשבאנו לגושקוביצה מיד אחרי השחרור היו שם הרבה קצינים יהודים ששירתו בצבא הפולני. אימא ספרה להם על האדם שרצה להסגיר אותנו. הם החליטו שיהרגו אותו, יכול להיות שהם עשו את זה. בביקור מאוחר יותר, לפני כמה שנים, ניסינו לתהות על גורלו ולא הצלחנו. אנשים פשוט סירבו לדבר.
 

 

שוחת שועלים
 

בלית ברירה בקור עז יצאנו ליער ונכנסנו לשוחת שועלים מכוסה בשלג, שאבא והדוד מצאו קודם לכן. חיינו שם כחודשיים, מכווצים. אבי ודודי הלכו לחפש אוכל. הם הגיעו לקצה אחד הכפרים, שהיו בהם פולנים רבים ממוצא גרמני, ודפקו על הדלת וביקשו לחם. הגרמני הבין מיד עם מי יש לו עסק, ובכל זאת בכל לילה הוא הניח על חלון הרפת שלו קנקן חלב עיזים וכיכר לחם ולא הסגיר אותם לשלטונות. נראה לי שהיכולת של אבא להתחבב ולקבל סיוע קשורה גם לכך שלא נתפס בעיניהם כיהודי טיפוסי אלא כאדם משכיל עם מאור פנים.
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בחזרה לגולנסקי


בינתיים אבא והדוד חיפשו מקום אחר. עלה בדעתם רעיון, שהם ילכו לפיוטרקוב, מרחק הליכה של לילה אחד ממקום המחבוא, ויציעו לזאק, חבר פולני של הדוד, למכור לו חלק מבית החרושת בלודז' תמורת סכום כסף. בתמורה הוא ייצור קשר עם גולנסקי וישכנע אותו להחזירנו אליו בטענה שאנחנו יכולים לשמש עבורם מקור לכסף. הגברת גולנסקי התנגדה בכל תוקף לקבלנו בחזרה, אך האדון הסכים, לא בגלל הכסף, אלא בגלל האנושיות שלו. שנים רבות לאחר מכן הנכד שלו ציטט את מה שאמר עלינו סבו: "גם הם בני אדם". חזרנו אליו. אבי ודודי הלכו לפיוטרקוב והתחבאו בפארק. הם יצרו קשר עם זאק והוא הגיע עם הגסטאפו. הדוד נאסר ואבי נלקח ללודז' להראות את בית החרושת. זאת למדנו לאחר המלחמה מהפועל שלנו בבית החרושת בלודז'. לאחר המלחמה גם נודע לנו מזאמל, כי אחר כך הוציאו את אבי ודודי להורג בבית הקברות היהודי בפיוטרקוב. יוזק זאמל היה אז שוטר במשטרת הגטו. הוא מצא אותם שם וקבר אותם וסימן את המקום.
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 


הרצח של אבי ודודי היה כנראה בינואר 1944 זמן לא רב אחרי שחזרנו ממאורת השועלים. באותו לילה חלמתי שאבא מתפלל ומניח תפילין, אני נכנסת מתחת לטלית והיא ריקה, אמרתי לאימא שאבא מת. כשאבי ודודי לא חזרו, היה ברור שנתפסו. אימא הלכה לגולנסקי ואמרה שהגברים שלנו ברחו לפרטיזנים. הכפריים חששו מנקמת הפרטיזנים ותחת הכותרת הזו נשארנו אצלו עד סוף המלחמה. כעת משפחת גולנסקי דאגה לנו על חשבונם, והם, כאמור, היו דלפונים גמורים.
לא זוכרת שום טקסי אבל, אבל סבתא הייתה מתפללת המון. אחת מבנות גולנסקי ניסתה להשיג מעמד של חסידת אומות עולם והיא התראיינה לעיתון בפיוטרקוב. שם היא מתארת את האבל של הנשים על הגברים, וטוענת שהיה בכי גדול. אבל יש שם הרבה פרטים מבולבלים, כך שהמאמר לא נראה לי מהימן. בכל מקרה אימא תפסה את מקומו של אבא בניהול החיים. בשלב זה היחסים בינה ובין סבתא הידרדרו עד מאוד.

 

סוף המלחמה
 

הרבה זמן שמענו רעם תותחים. כשיצאנו באחד הלילות ראינו בפינת הבית סוס מדהים עם רתמה. בשביל איכר סוס כזה היה כמו אוצר. הסוס היה ברוד עם נקודות ובירך היה לו חור בגודל אגרוף. אימא אמרה שאם קצין גרמני נטש סוס כזה, סימן שהם בורחים. שמחנו שהמלחמה נגמרה אך מה עושים עם הבלוף שהאבות שלנו נמצאים עם פרטיזנים. אימא גנבה מזחלת מהאיכר וגררה את סבתא לגושקוביצה, תוך שהיא נעזרת במפה של אבא. היא שיכנה את סבתא באחד הבתים הנטושים וחזרה לקחת אותנו. אימא סיפרה שכל הדרך ראתה גופות של חיילים גרמנים, שהופשטו ונשדדו על ידי האיכרים. בגושקוביצה היו כבר הצבא האדום ויוזק. לאחר שברח מגטו פיוטרקוב, זאמל התגייס לצבא האדום ועבר אחר כך לחיות בארצות הברית ובגרמניה. שם נפטר ב-2005.
בגושקוביצה ביתנו הפך למרכז לחיילים הרוסים היהודים. סבתא שרה יפה ודיברה רוסית והפכה למוקד התעניינות. היו גם הצעות נישואין רבות. ב-1945 אימא חידשה את כל מסמכי הבעלות של כל משפחת פוקס בלודז', והצהירה שאני היורשת היחידה, שכן אחיי אבי נספו בגטו לודז'. אחרי זמן קצר סבתא החליטה לנסוע לוורשה (או ללודז'), כדי לפגוש שתי בנות אח שלה. כנראה שנסעה ללודז' כדי לקבל בחזרה את בית החרושת. היא חלתה שם בדלקת ריאות ונפטרה. חלמתי על כך ואמרתי לאימא שסבתא נפטרה. מאז שישים שנה אני לא חולמת, כדי לא "להרוג" בחלומות.
כמו רבים אחרים גם אנחנו הברחנו את הגבול לגרמניה. הפועל הפולני שלנו הוציא את כל הדברים שאבא הסתיר בבית החרושת בלודז' ומכר אותם. בכסף זה שילמנו למבריח. אני זוכרת שנשאו אותי על הכתפיים בלילה בשדה של כרוב. אימא אמרה שזה היה סיוט. היינו צריכים לעבור מהר את השטח הזה ונפלנו ישר לתוך הידיים של המשמר הרוסי. היו לנו נרות גדולים אתנו הם חשבו שאלה שעונים ("צ'סי"), אך התאכזבו. הגענו בסופו של דבר לברלין עם נפילתה, ומשם עברנו למחנה העקורים ברגן בלזן. היה זה אחרי כניסת הבריטים. בברגן בלזן התקבצו כל שרידי המשפחה. במחנה היו חיים משוגעים, כל לילה היו חתונה או ברית. אנשים חגגו את החיים. גם דודתי נישאה שם שנית למשה טרקובסקי מפיוטרקוב טריבונלסקי. דודי הצעיר דוד קרקובסקי, ובן דודי ישראל קרקובסקי (שרוליק) פרנסו את המשפחה.
אנחנו ניסינו להשיג אשרה לארץ ישראל. בני המשפחה שלנו לא רצו לבוא לארץ. הם הגישו בקשות לאשרות לארה"ב ולקנדה. אני הייתי בסך הכול בת שמונה אך החלטתי שבכל מקום יהיו נאצים, חוץ מאשר בארץ ישראל, והתעקשתי. כנראה בהשפעת אנשי הבריגדה שניהלו את החיים במחנה. הבדיחה (העצובה( במשפחה הייתה שב-1935/6 אבא תכנן לבוא לארץ. אבל אימא שלו אמרה שרק כאשר יביאו אליה שדה של תפוחי האדמה לשולחן היא תעלה לארץ. כך המשפחה נשארה בפולין ונספתה ברובה. שלושה שבועות לפני שהגענו לארץ, חל יום הולדתי התשיעי וקיבלתי מאימא תפוז קשור בסרט. הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי תפוז מימיי.

 

בארץ
 

לא רצו לקחת אותנו בעלייה ב' כי הייתי ילדה. היו מעוניינים רק באנשים צעירים שיכולים לעבוד ורק אימא התאימה. אבל היא לא הייתה מוכנה להשאיר אותי. בסוף קיבלנו אשרות מטעם עליית הנוער. יצאנו ממרסי ונסענו דרך נאפולי ואלכסנדריה לחיפה. אני זוכרת שעגנו באלכסנדריה ועל המזח היו המון סוחרים ומוצרים והר של בננות. שם אכלתי בננה בפעם הראשונה בחיי. ב-31 במאי 1947 אימא ואני נחתנו בארץ. כשאימא הייתה בחיים, היינו חוגגות את יום הגעתנו. קראנו ליום זה "חג הקרש" כי האנייה דמתה יותר לקרש מאשר לכלי שיט. כאן היה לי דוד, יהושוע קרקובסקי, אח של אימא שהגיע מווינה ב-1936.
בארץ נכנסתי ישר לכפר הנוער בן שמן ואימא שכרה חדר אצל משפחה צעירה ברחוב המלך ג'ורג' 9 בתל אביב. היינו יוצאים לחופשה פעם בחודש ואימא שלי הייתה באה אלי כל סוף שבוע שבו לא הגעתי הביתה. ב-1948 אמי נישאה בשנית לדוד רודל, אדם דתי, יותר דתי משהיה אבא שלי. דוד היה נשוי בארץ והיה לו ילד. ב-1939 אשתו נסעה לבקר את ההורים בפולין עם הילד שלהם. הם נלכדו שם ונספו. אימא עבדה בתל אביב, בוויצו (טרום משכית), כרוקמת, הייתה עושה כיסויים למצות, לחלות וחולצות תימניות.
מלאחר קבלת החלטת החלוקה ב-29 בנובמבר 1947 ועד מבצע דני כפר הנוער היה במצור של הכפרים הערביים שבסביבה. רוב מורי ותלמידי כפר הנוער פונו למחנה צבאי בריטי ליד נתניה. לימים הפך המקום לפנימיית נעורים וילדי בן שמן ומוריהם שבו לבן שמן. בשלב זה עזבתי את הפנימייה באתי לגור עם אמי ובעלה בתל אביב. שם הייתי מכיתה ו' עד י"ב. בבן שמן למדתי למעשה לכתוב, לקרוא ולדבר. רצו שאני אלמד בבי"ס תלפיות, שהוא בית ספר דתי, אך ואני לא רציתי. רשמתי את עצמי לבד לבי"ס בלפור. אחרי בלפור למדתי בתיכון עירוני ה', מחזור א'.

 

הכרה במסתירים כחסידי אומות עולם
 

ב-2005 אחרי הביקור השני שלי בפולין עם נכדי הבכור עילם, התחלתי לפעול להשגת הכרה במשפחות סטולרסקי וגולנסקי כחסידי אומות עולם. הופעתי לפני הוועדה ב"יד ושם" והצהרתי שהם הצילו למעשה את חיי משפחתי. הסברתי גם שסטולרסקי אמנם החביא אותנו תמורת כסף אך שילם בחייו. לגבי משפחת גולנסקי, הסברתי שהם קיבלו כסף רק כדי לקנות לנו אוכל, כיוון שהיו מאוד עניים. ב-2009 הכירה בהם "יד ושם" כחסידי אומות עולם והיה טקס הכרה מרגש בוורשה. לשם נסעה רוב משפחתי והגיעו מרבית בני משפחות המצילים.
האם מציליי שמחו על היוזמה? נראה לי שסטולרסקי שמח. לגבי גולנסקי הנכד אינני יודעת. הוא חי בבית סבו, אינו עובד, אינו נשוי וכל היום מאזין לרדיו מריה הקיצוני. חשבתי להזמין את בני המשפחות שיבואו לארץ כדי להראות להם את השם של ההורים שלהם ב"יד ושם". אך זה עדיין לא בוצע. לגולנסקי היו שתי בנות. אחת מהן הגישה בקשה לסיוע לקונסוליה הישראלית בפולין בשנות ה-90, אך לא זכתה בכך. לקראת הגשת הבקשה עיתונאים מקומיים כתבו את סיפור ההסתתרות שלנו אצלם ופרסמו אותו ב-6 ביולי 1993 בשבועון שיוצא בפיוטרקוב. אין הרבה משותף בין מה שתואר שם ובין המציאות, אך ייתכן שהתיאור היה מגמתי כדי לקבל עזרה.

 

אפילוג
 

עד שאימא נפטרה לא ראיתי את עצמי כדור ראשון. זה היה הסיפור של אימא, והוא היה רווי כאב. אני הרגשתי עד אז כסטטיסטית. כשאימא נפטרה הרגשתי שהאחריות עוברת אלי. אין בסיפור שלי חוויה של כאב אך יש בו לקח לחיים, שקודם לכל צריך להיות בן אדם ולתת מקלט לנרדפים. כיום אני גרה עם בעלי אורי בקיבוץ ראש הנקרה, ולנו ילדים ונכדים רבים. כולם מכירים את סיפור ההצלה שלי וחלקם, בהתאם לגילם, ביקרו את המצילים שלי בפולניה.


 
** תמונות המשפחה נמסרו לאביבה מהדוד יהושוע, שחי בווינה עד 1934, ועלה לישראל.

fox_krakowski2.jpg
fox_krakowski3.jpg
fox_krakowski4.jpg
fox_krakowski5.jpg
fox_krakowski7.jpg
fox_krakowski6.jpg
fox_krakowski8.jpg
fox_krakowski9.jpg
fox_krakowski10.jpg
fox_krakowski11.jpg
fox_krakowski12.jpg
fox_krakowski13.jpg